למה קשה למצוא פחי אשפה ברחובות יפן? התשובה מגלה גישה מהפכנית

לא מזמן ביקרתי ביפן. השתדלתי להניח את העיסוק היומיומי שלי בפסולת מאחוריי, וכמו תמיד, נכשלתי. הניקיון, הסדר והמשמעת הבליטו את העובדה שההיגיון המערבי לא עובד ביפן, וחלוקת האחריות בין האזרח לרשויות שונה מהמוכר לנו. ביטוי ראשון לשוני היה הגילוי שבמרחבים הציבוריים קשה למצוא פחי אשפה. מדוע? כי זבל הוא עניין פרטי שיש לטפל בו בסבלנות בבית, ולא בציבור. שמירת הניקיון והסדר הציבורי נתפסת כמשימה בעלת אחריות אישית וציבורית.

חווית ילדות

ילדה יפנית כבת שש משכה את תשומת ליבי בעודה חוצה את לובי המלון בעיירה הפסטורלית האקונה, דרומית לטוקיו. הילדה צעדה לעבר קבוצת פחי אשפה, מחזיקה ביד אחת פחית משקה וביד השנייה אריזת חטיף. מבט קצר בפחים הספיק לילדה לפענח מה נדרש ממנה לעשות. הפחית הושלכה לפח שעליו נכתב "Recyclable" ביפנית ובאנגלית, בליווי ציור, ואריזת החטיף הושלכה לפח הצמוד שעליו התנוססה המילה "Burnable".

התנהגות פרו-סביבתית במרחב הציבורי היא בדרך כלל תוצאה של מסר תקשורתי שמצוי במרחב, המתלכד עם מוטיבציה אישית ויוצר היענות מוצלחת. לא תמיד המסר גלוי, אולם הפעם הוא היה ברור, אפילו לתייר שאינו מבין יפנית. כדי להשיג אוריינות סביבתית מתקדמת כזו נדרש, בין השאר, שמושגים כגון "ניתן למיחזור" ו"ניתן לשרפה" ייצרבו בתודעה כבר בגיל צעיר מאוד, ושתשתיות מתאימות יהיו זמינות במרחב הציבורי.

ההיענות הציבורית להרגלים פרו-סביבתיים נובטת ביפן על מצע תרבותי המבוסס על שלושה יסודות: צייתנות ומשמעת, טיפוח ערך האחריות ואימוץ מהיר של חדשנות וטכנולוגיה. אחד הגילויים במסע היה שיפן, הידועה בחדשנותה הטכנולוגית, מתגאה גם בחדשנות חברתית וקהילתית, שמשגשגת ומגייסת את הציבור לבניית אתוס סביבתי ולאתגר של שינוי הרגלים.

זה לא תמיד היה ככה

ההיסטוריה של ניהול הפסולת ביפן רצופה אתגרים. בתום מלחמת העולם השנייה זינקה התעשייה היפנית במהירות, אך לכך נלוו זיהומים קשים בנהרות ובשטחי טבע. בתוך שני עשורים עלתה כמות הפסולת העירונית פי חמישה כמעט. לכן בשנות ה-60 הקימו ביפן מתקנים תרמיים עצומים לשרפת פסולת ולהפקת אנרגיה. בשנות ה-70 וה-80 נשרפה רוב הפסולת ביפן ושימשה מקור אנרגיה.

בערים המרכזיות הכריזו על "מלחמה בפסולת", וקידמו קמפיינים לטובת מיון פסולת ותוכניות מיחזור שונות. בסיום המאה ה-20 יותר מ-80 אחוז מהפסולת העירונית הופנתה לפתרונות השבה לאנרגיה ביותר מ-1,200 מתקנים. המשרד להגנת הסביבה היפני דיווח כי המתקנים האלה הביאו לצמצום הכמות שהועברה להטמנה לחמישה אחוזים בלבד. עקב התנגדות ציבורית בשנות ה-90, תקנות מחמירות הביאו לכך שעד 2011 פליטות התרכובות הרעלניות צומצמו ב-99 אחוז.

בשנת 2000, לאחר הצטרפות יפן למדינות ה-OECD, חוקקה הממשלה את "חוק היסוד לחברה מבוססת מעגליות" שהציב את מדיניות ה-R3 (Reduce–Recycle–Recover) במרכז מדיניות הפסולת, והוביל לחקיקת סדרת חוקים שנועדו להסיט זרמי פסולת ייעודיים משרפה למיחזור.

תחילת המאה ה-21 עומדת בסימן שימור מקומה של יפן בחזית החדשנות בתחום הטיפול הפסולת. כמות הפסולת הממוצעת לנפש ירדה מ-1.2 ק"ג ליום בשנת 2000 ל-0.91 ק"ג בשנת 2019 (לעומת כ-1.8 ק"ג בישראל כיום). צעדי הממשלה היפנית לא פסחו על אתגר הצמצום ושינוי הרגלי צריכה.

בשל תרבות של הקפדה על ניקיון, מוצרים יפניים לוקים באריזת יתר. אורח החיים העירוני המאופיין בשעות עבודה ארוכות ובמגורים בדירות זעירות, מעודד רכישת מזון ומשקאות ארוזים בכלים חד-פעמיים. עם זאת, ניתן לחוש בשינוי חיובי במוצרי היגיינה וניקיון המשווקים רובם באריזות מילוי רכות וקלות שמצמצמות את הנפח והמשקל של האריזה.

עיר אקולוגית

אחד המודלים היפנים המוצלחים לקידום הכלכלה המעגלית הוא מודל העיר האקולוגית (Ecotown) המבוסס על שיתוף פעולה משולש: השלטון המקומי, התעשייה המקומית והחברה האזרחית. לכל אחד מהם אחריות קריטית להצלחת המודל. השלטון המקומי נושא באחריות הכוללת למערך הטיפול בפסולת, ובעזרת תמיכות מהממשלה מפעיל מנגנונים פיננסיים ותפעוליים, כגון סבסוד מרכזי איסוף, מרכזי תיקון ויוזמות לשימוש חוזר.

תפקיד התעשיינים הוא לפתח מנגנון לקליטת פסולת בקהילות, לתמוך במרכזי הכנה למיחזור ולמחזר את הפסולת. הצלע השלישית היא החברה האזרחית, שאמורה להשתתף באופן פעיל בהתאם לנדרש. למשל, להפריד את הפסולת לזרמים שהתעשיינים מצאו להם ייעוד, ולהביאה במועד הנכון למקום האיסוף.

26 יישובים ברחבי יפן אימצו את מודל העיר האקולוגית. הממשלה השקיעה בו כ-1.65 מיליארד דולר. הדוגמה המוכרת ביותר למודל של עיר אקולוגית היא האי נאושימה. האי, שהיה בעברו קהילת דייגים קטנה, הפך במאה ה-20 בית לתעשיות כבדות, בעיקר בתחום המתכת והכימיה. חברות ענק יפניות, שהבולטת בהן היא מיצובישי, הביאו עמן שגשוג כלכלי, אך גם זיהום אוויר, פגיעה במערכות אקולוגיות והזנחה, שגרמו לנטישת אוכלוסייה ולדעיכה חברתית.

בשנות ה-90 צמצמו מפעלי תעשייה רבים את פעילותם עקב תחרות עם התעשייה הקוריאנית והסינית, והאי חווה דעיכה כלכלית. הטמעת מדיניות ה-3R ששואפת לאפס פליטות, הביאה קרן השקעות צרפתית לגלות עניין באי במטרה להופכו למיזם אומנותי-תיירותי. בתהליך מפעים שנמשך עד היום, נבנו מלונות שמשולבים בהם חללים לתצוגות אמנות (ואולי יש לומר, שנבנו מוזיאונים שיש בהם חללי לינה), ובמרחב הציבורי הוצבו יצירות של אמנים מובילים מיפן ומהעולם. האי הקטן הפך מסמל של זיהום למודל של קיימות ותיקון סביבתי, וכיום הוא מוקד תיירות מרכזי ביפן.

דוגמה נוספת היא העיר קיטקיושו, שבה הוקם פארק מיחזור ובו תעשיות חדשניות המייצרות מוצרים לשימושים מוניציפליים. דוגמאות לכך הן שמן בישול ממוחזר המשמש דלק לאוטובוסים, ופלסטיק ממוחזר המשמש כריהוט ציבורי.

לישראל, שגם היא מדינת אי צפופה, יש מה ללמוד מהמודל היפני. ישראל יכולה לשקול מיסוי דיפרנציאלי של פסולת, לחזק יישובים קטנים באשכולות אזוריים המפעילים אתרי טיפול מודרניים, ולפתח פארקים תעשייתיים ליצירת כלכלה מעגלית מקומית. האתגר התרבותי ידרוש התאמות לחברה פחות ממושמעת, אולם תכנון ארוך-טווח ומערך תמריצים טוב עשויים להפתיע ולקצור הצלחות כפי שהוכח בתחומים אחרים.

ד"ר ריבה ולדמן היא מומחית לניהול פסולת, חינוך ותקשורת סביבתית.

הכתבה מבוססת על מאמר שפורסם בכתב העת המדעי "אקולוגיה וסביבה" והוכנה על ידי זווית - סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה