נוף פצוע לריפוי הנפש: פרויקט חדש רוצה להפגיש בין ים המלח לפוסט-טראומה

החודש ייסגר להערות הציבור תזכיר חוק זיכיון ים המלח, במטרה להחליף את חוק הזיכיון הישן. לא מדובר בעניין של מה בכך. ים המלח הוא לא רק אחד מאוצרות הטבע הייחודים ביותר בישראל ואף בעולם, אלא הוא גם מקור להפקת משאבי טבע כמו אשלג. חוק הזיכיון נועד להסדיר את הפעילות המסחרית של הפקת משאבי הטבע ממימיו של ים המלח, והוא קובע גם חובות בהיבטים הסביבתיים שבשטח הזיכיון.

למרבה הצער בעשורים האחרונים מצבו האקולוגי של ים המלח הולך ומחמיר: מפלס המים יורד בהתמדה והים מצטמק, האיזון ההידרולוגי מופר, יותר בולענים נפערים בסביבתו והמערכת האקולוגית כולה מידרדרת. כל אלה מעלים שאלות על אחריות, על שימור ועל עתיד ים המלח.

היסטוריה של ניצול תעשייתי

על פי דוח מבקר המדינה שפורסם במרץ האחרון, ב-1961 קיבלה חברת כיל רישיון לכריית משאבים מים המלח, ובעקבותיו הוקמו תשתיות תעשייתיות נרחבות באגן הדרומי שלו. עם השנים התרחבה פעילות החברה לשטח תעשייתי המשפיע ישירות על המרחב הטבעי: מפעלי ים המלח תופסים כיום כמעט שלושה אחוזים משטחה של ישראל, ובריכת האידוי הגדולה ביותר משתרעת על כ-80 קמ"ר: פי 1.5 משטחה של תל אביב.

מאז חקיקת "חוק זיכיון ים המלח" בשנת 1961, כ-250 אלף קמ"ר משטחו של ים המלח התייבשו לחלוטין, והים הולך ונסוג משנה לשנה. ירידת מפלס ים המלח הוגדרה בדוח המבקר כ"תופעה מדאיגה בעלת השפעות סביבתיות, חברתיות וכלכליות עצומות".

פרופ' נדב לנסקי, חוקר ים המלח מהמכון הגיאולוגי וחבר סגל באוניברסיטה העברית, מצביע על שילוב של גורמים אנושיים כבסיס לתהליך מתמשך. בעוד שב-1976 מפלס ים המלח היה מינוס 399 מטר, "המפלס היום עומד על מינוס 440 מטר, וזו תוצאה ישירה של התערבות אנושית: תפיסת מקורות המים במעלה האגן ובמקביל פעילות המפעלים באגן הדרומי".

לדבריו, מדובר בתהליך אזורי רחב שהחריף מאז שנות ה-60, כאשר "מדינת ישראל, ירדן וסוריה הלכו ותפסו עוד ועוד חלקים מאגן הניקוז של הים. כתוצאה מכך פחות מים נכנסים לים המלח והמאזן ההידרולוגי מופר".

להסתכל על העתיד ולא על העבר

על אף הנתונים הקשים של ירידת מפלס הים, לנסקי טוען שהבעיה האקולוגית בים המלח היא משנית ויש להציב אותה בקונטקסט הנכון: "יש הדהוד חוזר של נרטיב האסון. שמים שלטים של 'אסור להיכנס' במקום לנסות להבין מה אפשר לעשות עם המצב הקיים. לא כל ירידת מפלס היא אסון אקולוגי. ים המלח עצמו הוא גוף מים סטרילי כמעט לחלוטין, והאקולוגיה מתקיימת סביבו, בנחלים ובמעיינות". לשיטתו, דווקא אגם הכינרת מצוי במצב אקולוגי רגיש יותר.

בעוד פחות מחמש שנים, בשנת 2030, צפוי לפוג הזיכיון של מפעלי ים המלח. נקודת הזמן הזו מציפה מחדש את השאלה האם על המדינה לחדש את הזיכיון ולהמשיך את הפעילות התעשייתית באזור, או לעצור ולבחון כיוונים אחרים.

"השאלה אם להמשיך את פעילות מפעלי ים המלח אינה רק סביבתית, אלא גם כלכלית, חברתית ותיירותית", אומר לנסקי. עם זאת, הוא מדגיש כי אם ייחתם זיכיון חדש, תנאיו חייבים להשתנות מן היסוד.

"הזיכיון הבא חייב לכלול התייחסות אמיתית להשפעת המפעלים על מאזן המים ועל הסביבה, ולא להסתפק בשיקולי רווח. אם המפעלים גורעים מים, אפשר ואף צריך לדרוש מהם פיצוי, למשל באמצעות הזרמת מים לירדן התחתון, מהלך שיכול להניב תועלת אקולוגית ואזורית כאחד", הוא אומר.

מרחב פעולה טיפולי

בתוך הנוף הפצוע והמשתנה של ים המלח צומחות גם מחשבות אחרות: כיצד אפשר לראות בים המלח לא רק אתר במשבר סביבתי, אלא גם מרחב בעל פוטנציאל לריפוי ולתיקון. פרויקט סטודנטיאלי מהטכניון מבקש להשתמש בנוף הקיצוני של ים המלח ככלי טיפולי למען נפגעים פוסט-טראומטיים.

נקודת המוצא של הפרויקט היא ההבנה שטראומה אינה מתקיימת בחלל ריק, וכי למרחב הפיזי והנופי שבו אדם שוהה יש השפעה עמוקה על יכולתו להתמודד, להשתקם ולהיבנות מחדש. מתוך תפיסה זו מציע הפרויקט לראות בנופי דרום ים המלח תשתית אפשרית לתהליכי ריפוי באמצעות כלים של תכנון נוף ושל אדריכלות מרחבית.

הפרויקט, ששמו "בין מצוק לתקווה", תוכנן על ידי הסטודנטית דפנה אסתר-קרן במסגרת פרויקט גמר במסלול לאדריכלות נוף בטכניון, כחלק מסטודיו שעוסק ב"נופים בתהליכי שינוי". במרכז הפרויקט עומדת ההכרה שהפרעת דחק פוסט טראומטית (פוסט-טראומה) היא רחבת היקף, במיוחד בעקבות המלחמה האחרונה בעזה, וכי טיפול בה אינו יכול להישאר מנותק מהקשר סביבתי ומרחבי. הפרויקט מבקש להדגיש את תפקידו של המרחב כגורם פעיל ביכולת של יחידים ושל קהילות להתמודד עם מצבי משבר מתמשכים.

"החיבור בין נוף נסוג, מפלסים משתנים ומרחב מתוכנן בקפידה מבקש לייצר סביבה טיפולית שעובדת עם חוסר היציבות, האובדן והאי-ודאות, ולא מנסה להסתיר אותם", כותבת אסתר-קרן, ומסבירה כי מטרת הפרויקט היא יצירת מרחב תומך לריפוי של מגוון מצבי פוסט-טראומה. לדבריה, התכנון שואף לחבר מחדש בין האדם למקום, תוך התחשבות במאפיינים האקולוגיים והתרבותיים של האזור, ובכך לקשור בין שיקום אישי לבין שיקום נופי-סביבתי רחב יותר.

ים המלח ניצב בין שתי פרשנויות מתנגשות: נתוני נסיגה והפרת מאזן שמקורם בהחלטות אנושיות ארוכות שנים, מול הניסיון להבין את המקום לא רק דרך שפת האסון אלא גם דרך פעולות בתוך המציאות הקיימת. הפרויקט מהטכניון מציע קריאה לא שגרתית לנוף הזה כמרחב לתהליכי ריפוי, ולנסקי מזכיר שהשאלה שאנחנו ניצבים בפניה היא אינה רק "מה השתבש" אלא גם "מה עושים עכשיו", במיוחד לקראת ההכרעות ההולכות וקרבות סביב הזיכיון.

הכתבה הוכנה על ידי זווית - סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה