הים התיכון מתחמם - והחופים שלנו עלולים להיראות לגמרי אחרת

הים התיכון, אגן המים הענק שסביבו התרחשה רוב ההיסטוריה האנושית המתועדת, עובר בעשורים האחרונים שינוי דרמטי ומדאיג: הוא מתחמם במהירות גבוהה פי שלושה מהאוקיינוסים הפתוחים. למרות שעדיין מדובר בשינוי של מעלות בודדות, ההשלכות שלו עלולות למשנות את פני החופים שלנו. הנה מה שצפוי לקרות כאן בעשורים הקרובים.

ים שהופך לטרופי

טמפרטורת פני הים התיכוןעלתה בכ-1.2 מעלות צלזיוס משנות ה-80 עד קיץ 2019, ובאזור הלבנטיני של הים - הפינה המזרחית, שבה נמצאת ישראל - ההתחממות אף חדה יותר. בקיץ, טמפרטורות המים מגיעות לערכים שהיו בעבר אופייניים לים סוף או למפרץ הפרסי, כאשר ביולי 2025 הגיעה טמפרטורת המים הממוצעת לכ-27 מעלות, ובאזורים מסוימים, כמו בדרום ישראל ומצפון לסיציליה, אף נשקה ל-30 מעלות.

התוצאה המיידית היא עלייה תמידית בפלישה של מינים טרופיים דרך תעלת סואץ - תופעה המכונה "הגירה לֵסֶפְּסִית", על שם הביולוג פרדיננד דה לספס, שתכנן את התעלה. מאות מינים של דגים, קיפודים, סרטנים, רכיכות ואצות חדרו לים התיכון מאז פתיחת התעלה, וחלקם השתלטו על בתי גידול של בעלי חיים מקומיים. ככל שטמפרטורת המים בים התיכון הופכת דומה יותר לזו של ים סוף, המגמה מתגברת.

דגים חדשים, סכנות חדשות

לאורך חופי ישראל אפשר כיום לפגוש דגים שלפני כמה עשרות שנים היו נחלת צוללנים בים סוף בלבד. חלקם מזיקים, ואף מסוכנים: דג הארנב (ידוע גם כסִכָּן) רעיל לאכילה, האבנון (שנראה כמו אבן) המכוער והטריגון (ידוע גם כחתול ים) היפהפה מסוגלים לגרום לפציעות כואבות, וכמובן שגם המדוזות נסחפות לחופינו בכמויות הולכות וגדלות בכל קיץ.

מנגד, מינים מקומיים ותיקים נעלמים בהדרגה. דגי הלוקוס והדקר, שהיו נפוצים בעבר, הולכים ומתמעטים. השינוי מורגש היטב בקהילת הדייגים הישראלית, שמדווחת על ירידה דרמטית בדיג של מינים מסורתיים.

מה אפשר לעשות?

מדענים ישראלים נמצאים בחזית המחקר של התופעות הללו. אוניברסיטאות ומכוני מחקר עוקבים אחר השינויים ומנסים לחזות את המגמות העתידיות. כך, למשל, באילת קייםמכון בינאוניברסיטאי למדעי הים, שמוקדש למחקרים לתועלת שימור הים בכלל וים סוף על שוניות האלמוגים שלו בפרט. במקביל, רשות הטבע והגנים פועלת לניטור מינים פולשים ולהגנה על שמורות ימיות, למשל באמצעותאפליקציית Sea Watch.

אולם ההתמודדות חורגת מגבולות ישראל. הים התיכון משותף לכעשרים מדינות (איטליה, אלבניה, אלג’יריה, בוסניה-הרצגובינה, טורקיה, יוון, ישראל, לבנון, לוב, מונטנגרו, מונקו, מלטה, מצרים, מרוקו, סוריה, סלובניה, ספרד, עזה, צרפת, קפריסין, קרואטיה ותוניסיה), והצלתו דורשת שיתוף פעולה אזורי. צמצום פליטות גזי חממה, הקמת שמורות ימיות מוגנות והפחתת זיהום הם צעדים הכרחיים, אך הם דורשים רצון פוליטי, שיתוף פעולה ומשאבים שלא תמיד זמינים.

בינתיים, הים שליווה את תושבי האזור במשך אלפי שנים ממשיך להשתנות, ועימו גם היחסים שלנו עם המים שעל סף ביתנו.