נהר הגנגס בהודו עובר את התייבשותו החמורה ביותר מזה לפחות 1,300 שנה, כך לפי מאמר שפורסם בכתב העת Proceedings of the National Academy of Sciences בהובלת חוקרים מהמכון ההודי לטכנולוגיה (IIT) בגנדינאגר ומאוניברסיטת אריזונה. במאמר הודגם כיצד זרימת הנהר פחתה באופן חד לאחר תחילת שנות ה-90, ושתי תקופות בצורת שנמשכו שבע שנים כל אחת: 1991-1997 ו-2004-2010.
בראיון לעיתון The Hindu, אמר דיפש סינג צ'ופאל מה-IIT, כי "בשלושת העשורים האחרונים, נהר הגנגס סבל מבצורת מתמשכת וממושכת. הבצורת בין 2004 ל-2010 הייתה החמורה ביותר מזה יותר מאלף שנים".
הצוות השתמש בנתוני טבעות עצים מהאטלס למונסון ובצורת באסיה (מאגר שמאפשר לראות איך השתנו גשמים, בצורות ומונסונים לאורך מאות שנים), כדי לשחזר את זרימת הנחלים משנת 700 לספירה ועד 2012, ובדק את ציר הזמן מול קריאות מדדים, דוחות היסטוריים על בצורת וארכיונים על רעב.
אגן הגנגס מפרנס יותר מ-650 מיליון בני אדם ומהווה כ-40% מהתמ"ג של הודו. עם זאת, המחקר החדש מצביע על כך שהגירעון האחרון היה עמוק ב-76% מהבצורת הקשה ביותר שתועדה במאה ה-16, ירידה שלדברי החוקרים לא ניתן להסביר רק על ידי תנודתיות טבעית.
המחקר הצביע על מספר גורמים למשבר. מאז שנות ה-50, כמות הגשמים המונסוניים פחתה בכ-10% בכל אגן הנהר, ובכ-30% במחוזות המערביים. שאיבת מי תהום אינטנסיבית, התרחבות התעשייה ושינויים בשימוש בקרקע החמירו את המחסור. מפלס מי התהום באקוויפרים של הגנגס ירד ביותר מחצי מאז תחילת ההשקיה בקנה מידה גדול בשנות ה-70, והותיר בורות רבים כמעט יבשים. התעלות מתייבשות שבועות מוקדם יותר מבעבר, וקטעים מהנהר הופכים לבלתי עבירים בכל קיץ, כאשר סירות נטרפות על שרטונות חול.
אובדן הקרחונים בהימלאיה והתחממות האוקיינוס ההודי, שניהם קשורים לשינויי האקלים, מוסיפים ללחץ. המים המופשרים המוקדמים מספקים הקלה זמנית בלבד, מכיוון שהקרח אינו מתחדש כבעבר. עליית טמפרטורות פני הים ועומס כבד של אירוסולים החלישו את המונסון הדרום-מערבי, וגרמו לירידה של סנטימטרים חיוניים בכמות הגשמים העונתית.
"התחזיות לעתיד מורכבות הרבה יותר, וזה רק מדגיש את האתגרים שבחיזוי אספקת המים העתידית באזור", אמר פרופ' וימל משרה מ-IIT, לפי The Economic Times. משרה ציין כי מודלים אקלימיים גלובליים רבים חוזים זרימה גבוהה יותר של הגנגס בתנאים של התחממות, אך מעטים מהם משחזרים את ההתייבשות שנצפתה, מה שמטיל ספק בציפיות כי כמות המשקעים תתאושש עד 2040.
הערכה מ-2024, שבוצעה על ידי מכון המחקר ההודי IISER Bhopal, חזתה כי אירועי גשם קצרים ועזים הולכים ומתרבים גם כאשר כמות המשקעים הכוללת יורדת, מה שמגביר את הסיכון לשיטפונות פתע. בין 2015 ל-2017, מפלסי נהרות נמוכים מבחינה היסטורית שיבשו את אספקת מי השתייה, ההשקיה, ייצור החשמל והניווט ליותר מ-120 מיליון בני אדם.
הפחתה בזרימה מאיימת גם על המערכת האקולוגית הימית של מפרץ בנגל, משום שהיא מצמצמת את זרימת החומרים המזינים, בעוד החקלאות במישורים הפוריים עומדת בפני מחסור מתקרב אם המגמה תימשך.
צוות המחקר קרא לנקוט בשני צעדים מיידיים: לשנות את מודלי האקלים כך שיכללו את האינטראקציות בין אירוסולים למונסונים, ולאמץ אסטרטגיות לניהול מים בכל אגן ההיקוות, שיגבילו את שאיבת מי התהום.
"ביטחון המים העתידי באגן הגנגס יהיה תלוי במידת היעילות שבה נשלב את מדע האקלים במדיניות ובניהול המים המקומי", אמר מישרה. המומחים טענו גם, כי הודו, בנגלדש ונפאל חייבות להעמיק את שיתוף הפעולה ביניהן בנושאי שיתוף נתונים, תפעול סכרים וניהול ביקושי אנרגיה כדי לשמר את הנהר הקדוש ביותר בדרום אסיה, אך גם הפגיע ביותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו