על חשבון החלשים

"כולם מדברים על מזג האוויר אבל אף אחד לא עושה שום דבר בנידון" (אוסקר וויילד)

כל מורה מכירה את החוויה. באירוע משפחתי, כשדודה של אשתך מגלה שעברת הסבה להוראה ומייד מחליטה לשתף אותך בגישה החינוכית שלה: "חייבים להקטין את מספר הילדים בכיתות!" או בגינה עם הילדים, כשסבתא של ילדה מהגן מתרעמת: "איך אפשר ללמד היום, עם כל המסכים האלה שהנוער תקוע מולם?" או אבא הייטקיסט: "שיטות ההוראה בבית הספר כל כך מיושנות! מה פתאום ללמד מספרים ולא ממסכים?"

הדעות האלה, גם אם הן סותרות ולעיתים כלליות וכוללניות להכעיס, מבטאות דאגה עמוקה לחינוך. הסיבה שלכולנו אכפת ממערכת החינוך נובעת משיקולים כלכליים וערכיים. כלכליים, כי התקציב הממשלתי המופנה לחינוך הוא עצום - בהצעת התקציב הממשלתית ל־2019, לדוגמה, עמד תקציב החינוך על 59.6 מיליארד שקלים, בעוד תקציב הביטחון המוצע היה רק 55.2 מיליארד שקלים. אבל זה לא כל הסיפור - החלטות חינוכיות מבטאות גם שיקולים ערכיים, וסדר העדיפויות של המערכת מעצב את חוויית הלמידה וההוראה בבית הספר.

תוכנית "לתת חמש", אחת מתוכניות הדגל של שר החינוך נפתלי בנט, היא דוגמה מעניינת לאופן שבו מדיניות חינוך קובעת סדר עדיפויות ומעצבת את ערכי המערכת. מטרת התוכנית היתה להעלות את מספר הנבחנים בחמש יחידות במתמטיקה. עבור בנט, התרומה הכלכלית של התוכנית היתה ברורה: מהנדסים ישראלים יוצרים את הערך הרב ביותר לחברה (אומת ההיי־טק, זוכרים?), וכדי להכשיר יותר מהנדסים צריך יותר בוגרי חמש יחידות במתמטיקה.

העלאת מספר הנבחנים, אם כן, משקפת את הערך הכלכלי של הגדלת מספר המהנדסים בישראל. לפי דו"חות ההערכה על התוכנית, חוקרי משרד החינוך גילו שהתוכנית אכן העמידה את "המתמטיקה מעל הכל". רוב גדול של מנהלים העיד על עלייה ביוקרה ובחשיבות של המקצוע בבית ספרם. סדר העדיפויות של המערכת, לפי תוכנית "לתת חמש", ברור: מתמטיקה היא המקצוע החשוב ביותר, והתלמידים המצטיינים במתמטיקה הם התלמידים החשובים ביותר.

מצד שני, הדגישו חוקרי משרד החינוך גם את החיסרון הבולט של התוכנית: העדפת מצטיינים באה על חשבון השאר, ומגדילה את הפערים בין תלמידי חמש יחידות לתלמידי שלוש וארבע יחידות. תלמידי חמש יחידות זכו להוראה ממוקדת יותר ואישית יותר, בעוד מורים ותלמידים דיווחו על פגיעה בתחושת הערך העצמי של תלמידי שלוש וארבע יחידות.

כשבוחנים את הביצועים של התלמידים הישראלים, ההיגיון הכלכלי הפשטני שהנחה את בנט מתברר לא רק כשגוי, אלא כמזיק ממש. בכל שלוש שנים עורכת זרוע המחקר של ארגון המדינות המפותחות כלכלית (OECD) מבחנים אחידים לתלמידים ב־78 מדינות, הם מבחני פיז"ה. חוקרי ה־OECD בוחנים את ביצועי התלמידים בשלושה מקצועות ליבה - קריאה, מתמטיקה ומדעים. מעבר להשוואה למדינות אחרות (ישראל ממוקמת קצת מתחת לממוצע בכל התחומים), מבחני פיז"ה מאפשרים לנו גם להשוות את הביצועים של תלמידי ישראל במבחנים לאורך השנים.

ההשוואה בין תוצאות 2015 לתוצאות 2018 מצביעה על ירידה קלה בביצועי כלל התלמידים בכל שלושת נושאי הליבה. כלומר, אי אפשר עדיין לזהות עלייה משמעותית בהישגי התלמידים הישראלים במתמטיקה. אבל המסקנה המדאיגה ביותר מהדו"חות היא ה"פיזור" הגבוה של תוצאות התלמידים הישראלים. בשפת הסטטיסטיקאים, משמעותו של "פיזור גבוה" הוא שיש פערים גדולים וברורים בין קבוצות תלמידים שונות, ושפער ההישגים בין המצטיינים לתלמידים מתקשים הולך ומתרחב. בהשאלה מתחום הכלכלה, הבעיה כאן היא היעלמות מעמד הביניים - אותם תלמידים, נגיד, שהיו יכולים להגיע לארבע יחידות אבל הידרדרו לשלוש יחידות.

הבעיה הערכית כאן ברורה - עזרה לחזקים יכולה להיות מוצדקת, כל עוד היא לא באה על חשבון החלשים. אבל תוצאות פיז"ה 2015, שבחנו יכולת פתרון בעיות משותפת, מצביעות גם על היגיון כלכלי אחר. המסקנות של המחקר לא מפתיעות במיוחד - ככל שתלמיד חלש יותר בשלושת מקצועות הליבה, כך הישגיו בתחום פתרון הבעיות נמוכים יותר (ומובן שבנות פותרות בעיות טוב יותר מבנים, בישראל ובכל העולם). אבל תוצאות אלה ממחישות איך הפיזור הגבוה בקרב הישגי התלמידים בישראל הופך לבעיה קשה. אנחנו כמובן רוצים פותרי בעיות מצוינים רבים ככל האפשר, אבל אין ספק שחשוב יותר להקטין את שיעור הנכשלים - המתקשים בפתרון בעיות. החשיבות של כישורי פתרון בעיות עשויה להיות מכרעת גם עבור מי שלא יהפוך למהנדס - למשל מוקדן חירום, אחות במעבדת קורונה או נהגת אוטובוס.

מכיוון שחינוך משרת את כולם ולא רק את הקבוצות המועדפות על שר כזה או אחר, עדיף להרחיב את "מעמד הביניים" החינוכי, אפילו על חשבון החזקים. לפי אותו היגיון, תוכניות לקידום מצטיינים עשויות להיות מוצדקות כאשר הן מגשרות על רקע חברתי־תרבותי־כלכלי נמוך (שמנבא הישגים נמוכים במבחני פיז"ה). למשל, תוצאות 2018 מצביעות על שתי קבוצות בחברה הישראלית שאפשר, צריך וכדאי להשקיע בהן - בנות מהמגזר החרדי והערבי.

בשני המגזרים השיגו הבנות תוצאות גבוהות יותר מהבנים באותו המגזר. השקעה בתלמידות חרדיות כנראה כדאית במיוחד, לאור הישגיהן המרשימים במבחני פיז"ה - שבהם השיגו ציונים גבוהים מאוד בהשוואה כלל עולמית בקריאה, לעומת ציונים ממוצעים (גבוהים מהחינוך הממלכתי־דתי אבל עדיין נמוכים מהממלכתי) במתמטיקה ובמדעים. 

העדפת מצטיינים מגדילה פערים בין תלמידי 5 יחידות מתמטיקה לתלמידי 3 ו־4 יחידות. כשבוחנים את הביצועים של התלמידים הישראלים, ההיגיון הכלכלי הפשטני הזה מתגלה לא רק כשגוי, אלא כמזיק ממש.

הכותב הוא חוקר הוראה דיאלוגית באוניברסיטה העברית