הניסיונות נכשלו, וההורים משלמים: ההיסטוריה המעוותת של לוח החופשות

בשנת 2032 יביטו הורים רבים בלוח החופשות שתחושה שנעה בין הלם לגיחוך. הסיבה: רק שניים או שלושה ימי לימודים יפרידו בין סיום החופש הגדול שארך חודשיים ופתיחת שנת הלימודים (1.9) ליציאה לחופש ראש השנה שתמשך שלושה ימים ושמיד אחריה יגיעו עוד שבועיים של חופש (בין כיפור לסוכות) - בדיוק כמו 14 ימי החופש שיחלו בסוף השבוע.

זה קורה בגלל חוסר הסנכרון בין לוח השנה היהודי שקובע את החגים במועדים העבריים וימי החופשה של מערכת החינוך שנקבעים על פי התאריכים הלועזיים. באותה שנה (2032) ה- 1.9 יהיה ביום רביעי, הוא לא ממש יוקדש ללמידה, התלמידים בגני הילדים וביסודי יגיעו גם ביום חמישי ושישי ואילו רוב תלמידי העל יסודי יגיעו ליום אחד בלבד כי הם לא לומדים יום שישי. ערב החג הוא יום ראשון ולא יהיו לימודים - כך שלמעשה החופש הגדול יימשך עד סוף ספטמבר (הלימודים צפויים להתחדש ב- 29.9).

הרצף המקוטע הזה מקשה על המשק, עולה למשפחות אלפי שקלים וקוטע את רציפות שנת הלימודים. השאלה המתבקשת היא מדוע החופש הגדול אינו מוצמד לחגים, מהלך שהיה מסנכרן בין לוח השנה העברי ללועזי וחוסך משאבים.

עיוות היסטורי

"החופש הגדול של מערכת החינוך הנוכחית הוא תולדה היסטורית של לוח שנת הלימודים עוד מסוף המאה ה-19, מהתקופה העותמאנית. מערכת החינוך העברית אמצה את לוח השנה  האקדמי שהיה מקובל בגרמניה וצרפת ובמערב בכלל". מסבירה פרופ' טלי תדמור-שמעוני, היסטוריונית של החינוך, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

"באירופה מבנה לוח השנה נגזר מלוח השנה החקלאי, בקיץ הייתה העונה הבוערת וילדי בית הספר הכפריים נדרשו לסייע למשפחותיהם. לוח שנה זה המשיך להתקיים עד ימנו אנו. כאשר נוספו ימי חג אזרחיים (יום העצמאות שמקובל בכל החברות) וימי חג דתיים. בבתי הספר העבריים נוספו ימי חופש של חגי ישראל כולל איסרו חג. לוח השנה היהודי עשיר בחגים יותר מלוח השנה הנוצרי. למשל, חג הפסח הוא דוגמה מעניינת להשפעת רוח החג על מספר ימי החופשה. שכן בנוסף לחול המועד ולחג עצמו, התווסף שבוע המיועד להכין את הבית להיות כשר (מחמץ) לחג".

עוד לדבריה: "אפשר לציין כי מזג האוויר הארץ ישראלי מחייב אף הוא חופשת לימודים בחודשים החמים. ראוי לזכור כי לפני שנות ה-90-80 לא היו מזגנים בכל ישוב ובכל מבנה חינוכי. רק תחשבו על לימודים בחודש יולי בבית שאן, למשל. כשמדברים על לוח החופשות רצוי לציין כי המצב הנוכחי של מערכת החינוך הוא כה בעייתי, לדעתי הגרוע ביותר מאז שנות השישים, עת המערכת התמודדה עם בעיות מחסור גדולת של מורים ותשתיות כך שסוגיית החופשות היא נושא משני".

הניסיונות לגעת בלוח החופשות נתקלו פעם אחר פעם בקיר בטון, גם שרת החינוך לשעבר יפעת שאשא ביטון אמרה בראיון ל"היום": "דיברתי לא פעם על כך שאפשר למצוא פתרונות יצירתיים, כמו לשנות את החופש מיולי-אוגוסט לאוגוסט-ספטמבר, אבל זה משהו שאני רוצה לעבוד עליו יחד עם כל השותפים".

רק פעם אחת, לפני 14 שנים התחוללה "רעידת אדמה" במערכת החינוך כאשר גדעון סער היה שר חינוך והוא החליט לפתוח את שנת הלימודים ב-27.8.12 כשהחופש הגדול קוצר בחמישה ימים, שהוחזרו באמצעות הארכת חופשות החגים. מי שהיה אחראי לזה הוא שמואל סלבין, מנכ"ל משרד האוצר לשעבר שעמד בראש הוועדה הציבורית לבחינת מבנה שנת הלימודים.

אלא שהוא המליץ לקצר את החופש הגדול בחודש שלם, ולא להסתפק בקיצור בן שבוע בלבד. סלבין הבין שקיצור מינורי אינו פותר את עיוותי המשק, אך המלצות ועדתו התפוגגו לנוכח המורכבות המערכתית. וממילא צריך לומר ההחלטה של גדעון סער לא תרמה ל"מיזוג" החופש הגדול עם חופשת חגי תשרי.

"מחקרים הראו שעבור תלמידים מרקע מסוציו-אקונומי נמוך - החופשה ארוכה מדי, לוקח להם יותר זמן להשלים להם פערים. בנוסף, כמו עכשיו, החופש הגדול מסתיים ימים בודדים לפני חגי תשרי ואין זמן ללמד על חגים יהדות. משתי הסיבות האלה הוחלט לצמצם את החופש הגדול".

שמואל סלבין, מנכ"ל משרד האוצר לשעבר שעמד בראש הוועדה הציבורית לבחינת מבנה שנת הלימודים: "חשבנו לתת חופשה בזמן ט"ו בשבט, שיהיה קצת יותר חופש, כי תקופת הלימודים מחנוכה עד פסח היא כמעט ארבעה חודשים, למעט פורים. המחקרים הראו שזה עומס גדול על התלמידים, אז רצינו לעשות ברייק, שאנשים יוכלו לצאת קצת לחופש בחורף".

באשר לחמשת הימים שבהם הוקדמה שנת הלימודים ב-2014 הוא אומר: "אחרי משא ומתן ארוך הייתה הסכמה של ארגוני המורים - וזה היה חידוש עצום, הם הסכימו לצמצם את החופשה השנתית שלהם ולצמצם את ימי החופש, בתנאי שמשרד האוצר יפצה אותם אלא שבסוף זה לא המשיך, כי האוצר לא היה מוכן לפצות על זה באופן קבוע, וזה נפל בעיקר בגלל עניין תקציבי".

לפני שממהרים לקצץ בחופשות, אי אפשר להתעלם מהצד של עובדי ההוראה. המורים בישראל שחוקים עד דק, מתמודדים יום-יום עם כיתות צפופות, אלימות גואה ומעמד שנרמס בעקביות.

הנתונים הבינלאומיים מוכיחים כי בישראל לומדים הכי הרבה שעות וימים ביחס למדינות ה-OECD, כמעט חודש שלם יותר. בבתי הספר היסודיים לומדים 214 ימים בעוד שבמדינות האיחוד 186 ימי לימוד, פער של 28 ימי לימוד. בעל יסודי לומדים בארץ 206 ימים לעומת 184 ימים ב- OECD, פער של 22 ימי לימוד – כל זאת בזמן שהישגי תלמידי ישראל בשפל חסר תקדים.

נכון בתאוריה - לא במציאות

לדברי מיכל כהן, מנכ"לית קרן רש"י ולשעבר מנכ"לית משרד החינוך: "הרעיון לאחד את אוגוסט וספטמבר נכון בתיאוריה, אבל במבחן המציאות הוא לא באמת פותר את הבעיה להורים. בשנה שבה החגים נופלים בסוף ספטמבר יש חודש שלם של לימודים, ובשנה שהם נופלים מוקדם - שוב נוצר בלגן. אי אפשר לזגזג משנה לשנה, זה לא מייצר שום רצף לימודי".

על ימי החופשה של המורים לעומת העולם היא אומרת: "בסך הכל השנתי, למורים בישראל אין יותר ימי חופשה מאשר במדינות אחרות בעולם - הם פשוט מתחלקים אחרת. בחו"ל יש חופשות סמסטר וחופשות כריסמס ארוכות. מעבר לזה, בישראל לומדים יותר ימים ויותר שעות. מערכת החינוך היא לא הבייביסיטר של המדינה. הפער האמיתי הוא במספר ימי החופשה המועטים שיש להורים העובדים בישראל ביחס ל-OECD.

"אם רוצים התאמה - שיתנו לעובדים במשק יותר ימי חופש, במקום לנסות לחתוך שוב ושוב את ימי החופשה של המורים שמעוגנים בהסכמים. בעיני, הפתרון היחיד שעובד הוא מסגרות המשך כמו 'בתי הספר של החופש הגדול'. במקום לריב כל שנה מחדש על לוח החופשות, המדינה צריכה לתקצב באופן מלא ורציף את בתי הספר והגנים לאורך כל חודש יולי, מגני הילדים ועד כיתות ו'. ברגע שיש פתרון לילדים במסגרת חינוכית או בלתי-פורמלית, המצוקה של ההורים נפתרת".