1 בספטמבר מלווה בחולצה לבנה ובלא מעט התרגשות מפתיחת שנת הלימודים. אבל הבוקר, לצד השטיח האדום והבלונים, יש מי שהמציאות הישראלית צובעת את פתיחת שנת הלימודים עבורם בגוונים אחרים.
בזמן שחלק מההורים זכו לחבק, לצלם ולתת יד בצעד הראשון לגן או לבית הספר, יש גם לא מעט גברים ונשים שמגויסים למילואים ולא יוכלו ללוות את ילדיהם לבית הספר, כאשר אצל חלק מהם זו הפעם הראשונה במסגרת. רבים מהמילואימניקים נמצאים בעוד סבב מתיש וממושך בעזה, בלבנון או באיו"ש, והמחיר האישי שהם ומשפחותיהם משלמים כבד.
יותר מחצי שנה לא בבית
עברי בריס (6 וחצי) יעלה השנה לכיתה א', אבא שלו, ד', משרת כמפקד יחידה מסווגת, ומאז 7 באוקטובר הוא עשה כמעט 600 ימי מילואים. פאר, אמא של עברי ואשתו של ד', מארגון "המתמרנות", שכבר שלוש שנים מתמרנות את החיים בין המילואים שלהן ושל בני הזוג לבין החזקת העורף, מספרת: "כשחשבנו על זה לאחרונה הבנו שמראש השנה תשפ"ו עד ראש השנה תשפ"ז הוא היה בשבעה חודשי מילואים. זה אומר שיותר מחצי שנה הוא לא היה בבית".
הבת הקטנה, טוב, עולה לגן טרום־חובה, ופאר מספרת: "ב־1 בספטמבר בעלי ילווה את עברי לכיתה א', אבל בשאר הזמן הוא בלבנון. זו השנה השלישית שהוא בצו ב־1 בספטמבר, ושנה חמישית שאנחנו עוברים חגים בלעדיו, כי היו מילואים גם לפני 7 באוקטובר.
"אנחנו מרגישים בבית כל הזמן בהתקדמות וברגרסיה, שממשלת ישראל החתימה אותנו על קבע בלי שחתמנו. מסתמכים עלינו הרבה יותר ממה שאנחנו מסוגלים לתת, ומצפים שהחיים יימשכו כרגיל. לדברי עברי, "זה קשה לי שאבא במילואים, אני מתרגש מכיתה א', ואבא יודע להרגיע אותי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו