מערכת השעות של תלמידי ישראל היא שיקוף של מערכת הבחירות ששוטפת אותנו בחודשים האחרונים. מערכת החינוך הישראלית היא לא מערכת אחת, אלא ארבע מערכות נפרדות של ארבעת "השבטים", אם תרצו - השחקנים הפוליטיים שרצים כיום לכנסת: הממלכתי־עברי, הממלכתי־דתי (חמ"ד), החרדי והערבי.
רבים מסתכלים על 1 בספטמבר, אבל התאריך הקריטי יותר למערכת החינוך יהיה יום שלישי, 27 באוקטובר, יום הבחירות. זו יכולה להיות שנת המפנה של מערכת החינוך, ותוצאות הבחירות יכריעו לאן תלך. הסיבה: המפלגות השונות מבטיחות לבצע רפורמות מרחיקות לכת - חיוב לימודי ליבה לכל המגזרים, מעבר לחמישה ימי לימוד, העברת הניהול בבתי הספר לרשויות המקומיות, כספים קואליציוניים ועוד.
בדיוק כמו בקמפיינים, תהום פעורה בכל מה שנוגע לתכנים, לתקציבים ומשאבים, לתפיסות עולם ועוד. כל זרם מחנך לערכים ולתרבות שונה.
כשמשווים בין מערכות השעות של ארבעת המגזרים, רואים פערים משמעותיים. למשל, בקרב תלמידי כיתה א' במגזר הממלכתי־עברי לומדים כ־25 שעות שבועיות, המתמקדות בעברית, בחשבון, במדעים ובכישורי חיים, ללא שפות נוספות.
שלוש שפות במקביל
לעומת זאת, החינוך הממלכתי־דתי (חמ"ד) לומד כ־28 שעות, מתוכן שבע שעות מוקדשות ללימודי קודש, הלכה ומשנה (במערכת שבדקנו).
בחינוך החרדי (תלמוד תורה לבנים) יום הלימודים נמשך עד אחרי הצהריים (כ־40 שעות שבועיות), ורובו כולל לימודי קודש ותפילה. התלמידים לא לומדים אנגלית, וגם לא מדע וטכנולוגיה אלא שיעור "טבע", ולא לומדים חינוך גופני. כמו כן, מקצועות החשבון והשפה נדחקים לשעות העייפות של סוף היום. למעשה, התלמידים החרדים מנותקים כמעט לחלוטין ממקצועות היסוד המערביים.
בחינוך הערבי (חשוב לציין: במערכת השעות שבדקנו) היו 30 שעות שבועיות, ותלמידי כיתה א' לומדים שלוש שפות במקביל - ערבית (שפת אם), עברית ואנגלית - שתופסות 40% ממערכת השעות.
לומדים לפי הנרטיב
ומה קורה בכיתה ט'? מערכת השעות של המגזר הערבי כללה יותר מ־10 שעות לימוד שבועיות יותר מהממלכתי־עברי. בעוד בממלכתי־עברי לומדים ערבית ולהפך - בחינוך החרדי והממלכתי־דתי (חמ"ד) לא לומדים ערבית בכלל. בשני הזרמים האחרונים, נתח ניכר מהזמן מוקדש לזהות וקודש (14-13 שעות שבועיות). במגזר החרדי לבנות לא הופיעה שעת חינוך גופני.
על פי מערכת השעות של החינוך הממלכתי־עברי, הוא מסתכם ביום לימודים קצר, במענה מדעי בסיסי בלבד ובדלות ביחס לשאר המקצועות.
מעבר להבדלים על הנייר, יש הבדלים תהומיים גם בתרבות, בתכנים, בגיבורי התרבות ובערכים. סערה התחוללה לאחרונה ברשתות החברתיות לאחר שכוכבת הרשת אודיה פינטו זעזעה רבים כשלא זיהתה בתוכנית ריאליטי את ראש הממשלה יצחק רבין, שנרצח על רקע פוליטי. היא גם לא ידעה מי היה יצחק נבון.
עוד באותה סערה, הכדורגלן לשעבר עומרי קנדה ומשתתפים אחרים שהתחנכו בחינוך הממלכתי־עברי לא זיהו את המשוררת והפזמונאית נעמי שמר, שכתבה את "ירושלים של זהב".
פינטו הסבירה: "אני גדלתי בבית ספר חרדי - לא לומדים על נשיאים ולא על ראשי ממשלה".
יש לציין שבתוכנית הלימודים - גם זו של המגזר החרדי - רבין מוזכר, ובתי הספר מחויבים לציין את יום הזיכרון לזכרו, אך אין יכולת לבדוק שזה מה שאכן קורה בכל המסגרות.
"הזרם אינו ניטרלי"
השוני בזרמים מופיע בתכנים הנלמדים בספרות. אופי היצירות שונה בכל מגזר, ואפילו בשיעורי ההיסטוריה כל מגזר מתמקד בנרטיב שנוח לו - לדוגמה, האופן שבו נלמדות מלחמות ישראל.
"מערכת השעות של הילדים היא הראי של התפיסה החינוכית בישראל, ומאפשרת הצצה לפערים העמוקים בין הזרמים", אומרת מעיין חג'אג' כחלון, מנהלת תחום החינוך הממלכתי במרכז מנור.
"בעוד תלמידי החינוך הממלכתי־עברי והערבי מקבלים יום לימודים קצר ומצומצם, שמתמקד בעיקר במיומנויות יסוד ובמקצועות ליבה - לתלמידי החינוך הממלכתי־דתי והחרדי יש יום לימודים ארוך, שמעניק להם עומק ערכי, זהותי ותרבותי".
"בעיה קשה"
"פער זה", היא מוסיפה, "מראה כי בפועל מתקיימות בישראל ארבע מערכות חינוך נפרדות, והמדינה מעניקה מעטפת זהות רחבה בעיקר לזרם אחד. החינוך הממלכתי אינו ניטרלי, ומגיעים לילדיו תשתית זהות עמוקה וחיבור לערכים יהודיים־דמוקרטיים ואזרחיים. על המדינה לבסס כבר עכשיו יום לימודים מלא ועשיר לכלל תלמידי ישראל, כדי להבטיח את עתיד החברה המשותפת".
מעבר לשעות לימוד ולתקציבים, הפיצול בין המערכות הוא דלק שמזין בין היתר את השסע החברתי. כמעט אין נקודות מפגש בין התלמידים. ארבעת הזרמים מייצרים תפיסות עולם מנוגדות.
בחינוך הממלכתי, לעיתים קרובות רואים בחמ"ד ובחרדים מנוע "הדתה" או סחטנות תקציבית שלא תורם לכלכלה. מנגד, במגזר הדתי יש מי שתופסים את החינוך הממלכתי־עברי כריק מתוכן יהודי וכמנוכר.
במגזר החרדי שואפים לניתוק מלא משאר המגזרים, ובתווך נמצא המגזר הערבי, שסובל מתחושת אפליה תקציבית, בעוד במגזרים היהודיים יש מי שרואים בתוכני הזהות שלו אנטי־ישראליים ופרו־פלסטיניים.
"השבטים בישראל הם בעיה קשה, ומי שיוצרת אותם במידה רבה זו מערכת החינוך", אומר פרופ' חיים שקד, נשיא האקדמית חמדת, מכללה לחינוך בשדות נגב, ויו"ר פורום נשיאי המכללות לחינוך. "דתיים וחילונים גרים יחד. בהרבה משפחות יש חילונים, דתיים וחרדים, וגם בצבא משרתים יחד, ומי שמפלגת אותנו ויוצרת את הבידול זו מערכת החינוך".
פרופ' שקד מסביר שהשוני מתחיל בגיל מוקדם מאוד: "מהרגע שהילדים שלנו בני 3 אנו צריכים להחליט לאיזה זרם אנו מכניסים אותם. גם העובדה שיש מערכת נפרדת לערבים וליהודים זה לא משהו שמקובל בעולם. מערכת חינוך ממלכתית צריכה להיות לכולם.
"המגזריות היא בעייתית מאוד. מצד אחד, מגיע לדתיים חינוך דתי ולערבים חינוך בשפה הערבית, אבל במבט־על יש לכך מחירים מאוד כבדים לחברה הישראלית, וצריך לחשוב מה עושים ואיך יוצרים חברה אחת".
אפליה תקציבית
השוני בהיקף השיעורים מקורו באפליה תקציבית. למשל, התלמידים ה"סרוגים" מקבלים יותר שעות לימוד, ומנתוני משרד החינוך עולה שתלמידים בממלכתי־דתי מתוקצבים יותר מתלמידים "חילונים". לדוגמה: בחטיבת הביניים, תלמידי ממלכתי־עברי מתוקצבים ב־23,971 שקלים, לעומת תלמידים בחמ"ד שמתוקצבים ב־29,630 שקלים.
קבוצה של ארגונים הגישו עתירה לבג"ץ בנושא, שבה הם דורשים שתלמידים בממלכתי־עברי יקבלו אותם תקציבים ושעות לימוד.
לדבריו של פרופ' שקד, יש שתי סיבות לכך שהחמ"ד מקבל תקצוב גבוה יותר מהממלכתי: "הסיבה המרכזית היא הבדל מבני. הקריטריונים של כל המערכת אחידים, אבל אופי בתי הספר - כיתות קטנות, שילוב חינוך מיוחד, שילוב עולים - מביא לכך שהוא יתוקצב יותר. לכן, כשמחלקים את זה פר תלמיד, עולה שתלמיד מקבל יותר. בג"ץ אמר שגם אם הפער מקורו בקריטריונים אחידים - זו בעיה. כמו כן, יש שעות ספציפיות שבתי הספר הדתיים מקבלים, כמו תקצוב שעות תפילה ותפקיד רב בית ספר".
עוד הוא מסביר על החלוקה התקציבית: "בחמ"ד המורים משגיחים על התלמידים ומנהלים את התפילה שלוקחת זמן. לא אומרים לתלמידים 'את החיים הדתיים תעשו בבית ותבואו לפה ללמוד'. החמ"ד רואה את ייעודו גם בהנחלת אורח חיים דתי וזהות דתית".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו