פרופ' אבי שגיא, שהלך לעולמו ביום חמישי האחרון, היה אינטלקטואל יחיד בדורו, אישיות שגילמה שילוב נדיר ומרתק בין רוח אקדמית מזהירה לבין מחויבות מוסרית בלתי מתפשרת. הוא לא היה רק חוקר; הוא היה איש של פעם, שחי את השאלה המכוננת: מהו האדם? עבורו, האנושיות לא נמדדה ביכולת המחשבה בלבד, אלא בראש ובראשונה ביכולת להיות "יש פועל", "יש מפרש" ובעיקר - ישות הנושאת באחריות.
אבי חקר ללא הרף את מכמני התרבות, אך תמיד ביקש למצוא את החיבור המעשי לחיים עצמם. הוא תבע מאיתנו אחריות נוקבת, ולא היסס לשלם מחירים אישיים כבדים - לעיתים אף בפירוק מערכות יחסים ארוכות שנים - כאשר חש שערכים הומניסטיים יסודיים מופקרים. הוא שאף לעצב חברה ישראלית המציבה את האחריות ככוכב צפון, חברה ששואפת להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמה.
בזירה הציבורית, הוא היה לוחם ללא חת. כאחד ממנסחי הקוד האתי של צה"ל, עמד על כך שהמצוינות המוסרית תעמוד איתן לצד זו הצבאית. בתוך העולם הדתי, נלחם בעקביות נגד כפייה. הוא האמין כי דתיות בעלת ערך יכולה להתקיים אך ורק מתוך בחירה וולונטרית ואוטונומיה, שכן אדם שנברא בצלם נועד לגבש את חייו מתוך חירות, לא מתוך צייתנות רובוטית המרוקנת את הדת מתוכנה.
עיסוקו בחודשיו האחרונים בסיפורו של פינוקיו לא היה מקרית. הוא זיהה בו את המאבק הקיומי המזוקק ביותר: התנועה הבלתי פוסקת שבין עץ דומם ליצור חי בעל מצפון. עבור אבי, פינוקיו לא היה אגדת ילדים, אלא משל פילוסופי עמוק על הדרך שבה אנו נדרשים "להתאמץ" כדי להפוך לבני אדם. הוא לימד אותנו שהמצפון אינו תכונה מולדת, אלא יצירה יומיומית, מעשה אומנות שאנו מפסלים בחיינו בכל רגע של הכרעה.
עבורי ועבור כל המרצים והתלמידים שזכו לעבוד לצדו, האבדה בלתי נתפסת. אבי ליווה אותנו ברגישות ובמסירות ברגעי השיא והמשבר כאחד, ופרגן לחוקרים צעירים בצורה שאין לה אח ורע. הוא הותיר אחריו מורשת אדירה של מאות ספרים ומאמרים, אך מעבר לכל אלו, הוא הותיר ציווי: בכל רגע נתון, לשאול בשביל מה אנחנו כאן ומה עושה אותנו לבני אדם. מורשתו תמשיך להציב בפנינו מראה, ולהזכיר לנו כי להיות אדם פירושו להיות אחראי - לעצמנו, לסובבים אותנו ולעולם כולו. יהי זכרו ברוך.
הכותב הוא סגן נשיא מכון הרטמן ומנהל מרכז קוגוד למחקר והגות יהודית וישראלית
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו