"ככל שהוא חסר, ככה הוא מורגש": המשפחות חוזרות לתמונה האחרונה של יקיריהן

אלף ימים חלפו מאז השבת השחורה של 7 באוקטובר. בטלפונים, על הקיר בבית ובמחשבותיהן, משפחות הנופלים נשארו עם "התמונה אחרונה" שיקירם שלח להם, או שקיבלו מחברים בשבעה.

בערב יום הזיכרון האחרון יצא לדרכו פרויקט "התמונה האחרונה" של "היום" וארגון "משפחה אחת", המנציח את הנופלים במלחמת חרבות ברזל ובמרכזו עמוד האינסטגרם "התמונה האחרונה", שבו מתפרסמים תמונות וסרטונים המהווים עבור בני המשפחה את התיעוד האחרון.

המיזם, ע"ש חלל צה"ל סמל עמית רגב, פועל לאורך כל ימות השנה. במסגרת ציון יום ה־1000 חזרנו אל סיפורי הנופלים והמשפחות שמתמודדות עם האובדן.

סמ"ר איתי מרציאנו

סמ"ר איתי אליהו מרציאנו נפל ב־7 באוקטובר, ומשפחתו מציינת בימים אלה 1,000 ימים של געגוע, של אובדן בלתי נתפס. התמונה האחרונה של איתי צולמה ברכב בדרך לדרום ב־7 באוקטובר, היום שבו נפל.

אחותו הילה משתפת: "ב־7 באוקטובר איתי, לוחם בצנחנים, היה בחופשת סוף שבוע בבית. עם פרוץ המתקפה הכניס לתיקו את המדים הרטובים ויצא לדרום. בדרך פגש כמה חברי צוות שהביאו לו נשק והם נסעו יחד לשדרות". איתי וכוח נוסף שאליו חבר הגנו על תושבים סמוך לקיבוץ יד מרדכי, ניהלו קרב גבורה והצילו את הקיבוץ מחדירת מחבלים עד שנפגעו. בן 20 היה במותו.

על תג היחידה שלו איתי כתב: "כשקשה מרימים את הראש ולא את הידיים", משפט שהתאים למי שהיה. "איתי היה אור וחיוך גדול שלא ניתן לפספס, ילד מדהים, חבר אמת ומפקד מוערך", מספרת אחותו הילה מרציאנו. "אלו אלף ימים של געגוע בלתי פוסק, שכל דבר יכול להפיל ולהפעיל אותי מחדש. בכל פעם שאני רואה חייל, ילד עם חיוך גדול ורחב כמו של איתי, בכל עוגת שמרים שנפתחת ובכל כדור שמוקפץ לאוויר נצבט לי הלב. זה לא הוגן שאנחנו צריכים להמשיך כך בלעדיו, בלי הילד האהוב והמוצלח של הבית.

"ביום ההולדת של איתי, ב־30 באוגוסט, נקיים יום התנדבות שהפך למסורת. אני מזמינה אנשים טובים מכל הארץ להצטרף אלינו ליום משמעותי לזכר איתי שלנו".

פרטים על יום ההתנדבות יופיעו בעמוד האינסטגרם לזכרו של איתי: remember_itaymartsiano

רס"ם (מיל') ישי גרינבאום

רס"ם (מיל') ישי (נתנאל) גרינבאום הותיר אחריו ארבעה ילדים: שקד, יעלה, אלומה וזוהר־משה שמתגעגעים לאבא. אשתו, הדס, זוכרת את הפעם האחרונה שיצא מהבית. התמונות האחרונות שלהם צולמו ב־25 בספטמבר 2024, בשעה האחרונה לפני שיצא מהבית בפעם האחרונה.

הוא גויס לסבב השלישי של המילואים בתוך שנה. "עברה לי מחשבה בראש שהפעם אנחנו צריכים להצטלם לפני שהוא יוצא, אז צילמנו תמונה אחת של כולנו יחד, ותמונה נוספת של שנינו לבד". סיפרה הדס.

במהלך קרב בדרום לבנון ישי נפצע פציעות אנושות ופונה במסוק לבית החולים רמב"ם, שם נלחם על חייו בגבורה במשך עשרה ימים. ב־18 באוקטובר 2024 (ט"ז בתשרי התשפ"ה) נפטר כשהוא בן 38 במותו.

ישי היה אב מסור ומשקיע. אופטימי מטבעו, אהב את החיים, אהב את האנשים וראה בכל אחד מהם את הטוב. באזרחות היה עובד סוציאלי קליני וניהל את היחידה למניעה וטיפול באלימות במשפחה בעיר לוד. במותו תרם איברים לחמישה אנשים, בהם ליבו הטוב וכליותיו.

"עוד מעט שנתיים, והגעגוע לא מרפה", מספרת הדס, "אנחנו קמים איתו בבוקר, הולכים לישון איתו בלילה, ומלווים בו לאורך היום. הילדים גדלים ומתפתחים, מגלים גבורה ועוצמות בכל יום מחדש. בבחירה לקום מהמיטה בבוקר למרות הכבדות ששואבת, ומשם להתמיד ולהגיע אל מסגרות הלימוד והחוגים. לצלוח עוד טקס, ומסיבת סיום נוספת בלעדיו, ולנרמל עד כמה שניתן שגרה בתוך חיים שהשתנו באבחה.

"ישי היה אדם מלא בשמחה ובאהבה, וככל שהוא חסר ככה הוא גם מורגש. הבית שלנו, למרות החוסר העצום, מלא ברוח השמחה והאהבה של ישי שמלווה ומטעינה אותנו יום ביומו. וכמו שישי ודאי היה רוצה, אנחנו דבקים בחיים. לאורו ולזכרו".

סמ"ר ליאור שטיינברג וסמ"ר עומר ואן גלדר

אל השבעה של סמ"ר ליאור שטיינברג ז"ל, לוחם גבעתי שנפל בעזה ביוני 2025, הגיעה בחורה צעירה שעד אותו רגע היתה אלמונית עבור אמו, אורלי.

במכשיר הטלפון שלה היה תיעוד מצמרר - התמונה האחרונה של ליאור, כעשרים דקות לפני הפיצוץ שגרם למותו.

התמונה שאותה לא הכירה היא לא רק זיכרון, אלא תחילתה של חברות עם תהילה, אמו של סמ"ר עומר ואן גלדר, גם הוא לוחם גבעתי שנהרג באירוע כשהאמר שבו נסעו עלה על מטען.

"התמונה האחרונה צולמה במגנן בעזה באזור ג'באליה, כ־20 דקות לפני שליאור וחבריו נפלו", מספרת אורלי. "ליאור היה חובש קרבי. הוא, עומר וחברם אופק ברהנה ז"ל שירתו יחד במחלקת הניוד של גבעתי וליוו כבאית כדי שתכבה נמ"ר שעלה באש. בזמן הליווי של הכבאית, בדרך החוצה, ההאמר שבו נסעו עלה על מטען והם נהרגו במקום".

בסלפי שליאור שלח לצעירה שזה עתה התחיל לצאת איתה מופיעות רק חצי פניו וחיוך מבויש. אלא שמאחוריו ברקע נמצא חברו - סמ"ר עומר ואן גלדר, שנתפס גם הוא בעדשת המצלמה. למעשה, זה גם התיעוד האחרון עבור הוריו של ואן גלדר, שכמה חודשים קודם היה חלק מהכוח שחיסל את רב המרצחים יחיא סינוואר.

"לפני האירוע עדיין לא הכרתי את תהילה", מספרת אורלי, "ראיתי אותה במפגש הורים, אבל לא היינו חברות. כששלחתי לה את התמונה היא אמרה לי 'כן, מישהו שלח לי את זה'. מאז שנפגשנו זו הפכה לחברות מאוד עמוקה".

ליאור סיים טירונות, עשה קורס ניוד ובמהלך המלחמה גם קורס חובשים שבסופו חזר לעזה: "כשדיברנו לפני חג שבועות הוא אמר לי שיגיע ב־11, שמחתי כי חשבתי ש־11 בבוקר! והוא אמר לי: אמא, אני חוזר רק ב־11 ביוני". אבל ב־2 ביוני 2025 ליאור נהרג כשהוא רק בן 20.

באותו היום כאמור דפקו המודיעים הצבאיים גם על דלתה של משפחת ואן גלדר והודיעו להם כי בנם הבכור עומר נפל בקרב כשהוא רק בן 22.

"אני יודעת שכל אמא אומרת את זה, אבל עומר היה משהו נדיר בעולם הזה", אומרת תהילה, "היו בו אור ואנרגיה חיובית שקשה לתאר במילים. הוא היה מחונן, בעל ידע עצום ושכל חריף, התנדב במד"א והיה מדריך וחובש בכיר, חלם להיות רופא טראומה ומהסיבה הזאת הוא סירב לתוכניות יוקרתיות - הוא לקח בחשבון שלפניו שבע שנים של לימודי רפואה. הוא התגייס לגבעתי, הגיע אחרי שנתיים של מכינה, היה לו ידע על נשק, ומהר מאוד הוא נשלח לקורס מ"כים, הפך להיות מש"ק הדרכה ואחרי שנה חזר לגבעתי כי חיפשו עוד מפקדים טובים".