תקופת הבחירות מביאה עמה שלל רעיונות לעיצוב עתיד מערכת החינוך, אך אחת התוכניות השאפתניות והמעוררות מחלוקת ביותר היא זו של תנועת "עלינו - הנכדים המסיידים", הקוראת לשינוי יסודי במבנה מערכת החינוך בישראל.
במסגרת כנס חירום שעסק במצב החינוך, ושעליו פורסם ב"היום", חולק לחברי הכנסת "תיק השביתה" - מסמך המתאר תרחיש של שביתה ממושכת מצד הסתדרות המורים, אם תיושם תוכנית להעברת בתי הספר מאחריות משרד החינוך לגורמים אחרים, בהם רשויות מקומיות, רשתות חינוך, עמותות וקהילות.
לפי התוכנית, המכונה "פינוי-בינוי למערכת החינוך", המדינה תחדל להיות המעסיקה הישירה של עובדי ההוראה, והניהול וההעסקה יעברו לשטח - לבתי הספר עצמם ולגורמים שיפעילו אותם. יוזמי התוכנית מתכוונים להגיש אותה לשר החינוך הבא, בתקווה שיבחר לקדם את המהלך חרף ההתנגדות הצפויה.
במסמך מובא גם המקרה של העיר ניו אורלינס בארצות הברית, שם בוצעה רפורמה מקיפה במערכת החינוך לאחר הוריקן קתרינה. לטענת מחברי התוכנית, למרות התנגדות ארגוני המורים, הרפורמה הובילה לשיפור בהישגי התלמידים.
אלא שלא כולם משוכנעים שהמודל מתאים לישראל. פרופ' איריס בן דוד הדר, מנהלת מעבדת מדיניות המימון של החינוך באוניברסיטת בר-אילן, יוצאת נגד המהלך בחריפות.
"העברת הסמכויות לרשויות המקומיות בנוגע לבתי הספר מהווה טעות גורלית לעתיד מדינת ישראל", היא אומרת. לדבריה, מדובר במהלך שעלול לפגוע בעיקר בילדים מרקע מוחלש ולהרחיב את הפערים החברתיים. "חינוך ציבורי איכותי ושוויוני הוא אסטרטגיה לפיתוח המדינה. פגיעה בחינוך הציבורי והמעבר לרשויות מסכנים את ישראל", הזהירה.
בן דוד הדר טוענת כי הרעיון מוצג לציבור כהגברת גמישות ויעילות, אך בפועל הוא עלול להעמיק את אי השוויון. "כאשר המימון התוספתי לחינוך תלוי בעוצמה הכלכלית של הרשות המקומית, רשויות חזקות יכולות להעניק לתלמידיהן חינוך טוב יותר, בעוד רשויות חלשות נשארות מאחור. איכות החינוך של הילד נקבעת לפי המיקוד שבו הוא גר".
לדבריה, החששות אינם מבוססים רק על תפיסה אידיאולוגית, אלא גם על ממצאים מחקריים. מחקר שנערך במעבדתה בחן את ההקצאה התוספתית לחינוך ב-20 רשויות מקומיות בין השנים 2014 ל-2020 ומצא פערים משמעותיים בין רשויות שונות. לפי הנתונים, ההקצאה הממוצעת לתלמיד ברשויות בעלות רוב יהודי גבוהה פי 3.5 מזו שברשויות שבהן רוב התושבים הם בני אוכלוסיות המיעוטים.
כך למשל, בתל אביב ההקצאה התוספתית לתלמיד עומדת על 5,980 שקלים, בירושלים על 2,341 שקלים, בטמרה על 801 שקלים בלבד ובאום אל-פחם על 554 שקלים. לדבריה, הפערים הללו אינם מצטמצמים אלא ממשיכים להתרחב.
מחקר נוסף, שבחן את היעילות החינוכית ב-83 רשויות מקומיות, מצא כי היעילות הטכנית הממוצעת עומדת על 44% בלבד. המשמעות, לטענתה, היא שניתן להגיע לאותן תוצאות חינוכיות בהשקעה נמוכה משמעותית.
בן דוד הדר מזכירה כי מבחני PISA ודוחות OECD מצביעים זה שנים על פערים גבוהים במערכת החינוך הישראלית. לדבריה, ישראל וצ'ילה נחשבות למדינות שבהן הביזור הפיסקלי בחינוך הוא מהגבוהים בעולם, אך בעוד שצ'ילה חזרה בה ממדיניות זו והגבירה את המימון והפיקוח הממשלתי, ישראל ממשיכה בכיוון ההפוך.
לדבריה, הפתרון אינו בהחלשת מערכת החינוך הציבורית אלא בחיזוקה. "צריך להסדיר את ההקצאה התוספתית של הרשויות, לפתח מדד טיפוח שיתקן את העיוותים ויגדיל את השוויוניות, ולהתאים בין נוסחת המימון הממשלתית לזו המקומית. בלי צעדים כאלה, הפערים רק ימשיכו לגדול", סיכמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו