מסיימים תיכון בצל המלחמה: מה בוער לחברי מועצת התלמידים הארצית?

הם הדעתנים ביותר בקרב בני גילם, ויש להם מה להגיד על "מלחמת הפסקת האש" בצפון, על המחסור במורים, האלימות ברחובות, התחבורה בפריפריה, ועוד. מערכת הבחירות יצאה לדרך - וחברי מועצת התלמידים והנוער הארצית רוצים להשמיע את קולם, כדי שלא ישכחו את העתיד של ישראל.

מה מפריע להם? אצל לביא איצקוביץ' (16) זו העובדה שלקח לו שלוש שעות להגיע מהבית בטבריה לתל אביב. "אני חושב שהתחבורה הציבורית בפריפריה זה משהו הזוי. לפעמים אני צריך לקום ב־6 בבוקר כדי להגיע לכנסת ולייצג את הנוער. כל נסיעה למרכז או למקום אחר נמשכת 4 או אפילו 5 שעות, ואנחנו תלויים בתחבורה ציבורית".

"בטבריה יש הבטחות לרכבת, אבל אין רכבת, וזה אומר שאני צריך להחליף שלושה אוטובוסים. זה גם  עולה לא מעט כסף, בטח עכשיו כשהמחירים של התחבורה הציבורית עלו. לבני נוער בפריפריה קשה יותר, יש להם פחות הזדמנויות. כל הזמן מדברים על השיקום של הצפון. עוד לא התחלנו את השיקום, כי לא היתה אפילו הפסקה מהמלחמה. זו בסוף המציאות היומיומית שלנו".

הפרשת חלה וגיימינג

לצד לביא נמצאים דרור כהן, יו"ר מועצת התלמידים והנוער הארצית (18) מפתח תקווה, אבישג מוטחדה (18) מראשון לציון, אליאן דמסה (16) מרחובות ועבדאללה סייף (17) מערערה.

הם חלק מכמיליון בני נוער בישראל שהקוטביות ביניהם גדולה, מכאלה שמגיעים להפגנות בקפלן ועד כאלה שתומכים ברשתות במרדכי דוד.

יש צעירות שמעדיפות לקחת חלק בהפרשת חלה אל מול אלופי גיימינג שלא יוצאים מהחדר שעות. ימין ושמאל, דתיים וחילונים, יהודים וערבים. הם יכולים להביא מדליות באולימפיאדה הבינלאומית במדעים או לסטות מהדרך עד כדי מעשה כמו הרצח של יֵמָנוּ (בנימין) זֵלֶקֶה. בכוחם של הפוליטיקאים לקבוע ולהשפיע - אבל נראה שלנוכח הבחירות הם עסוקים בריבים מקטבים. גם הפעם הנוער ינסה להשפיע.

"נושא החינוך בוער בי, ולא רק בי. החינוך זה מה שמוביל אותנו לעתיד והוא דורש שיפור אדיר", אומרת אבישג מוטחדה. "מפריע לי עניין המורים, יש מחסור גדול. יש לי מורה שנמצא במילואים. זה חשוב ומבורך, אבל אין מי שישלים חומר, וזה פוגע בלימודים. יש גם מחסור במורים לפיזיקה - מדברים על כך שבשנה הבאה לא תהיה מורה לפיזיקה ונצטרך ללמוד במקום חיצוני. איזה ציון הייתי נותנת לשר החינוך יואב קיש? 6".  

דרור כהן: "עברנו שנים מורכבות, ואחד הדברים שאין מספיק דגש עליהם, במערכת החינוך ובמערכת הציבורית, זה הבריאות הנפשית והרגשית שלנו. עליתי לקורונה בכיתה ו' ומאז לא היתה לנו שנה רגילה. התחלנו תיכון במלחמה ואנחנו מסיימים אותו במלחמה.

"יש לי חברים שאין להם בכלל מוטיבציה לקום בבוקר וללכת לבית הספר. יש חברים מהצפון שנפל להם טיל ליד הבית, ולחלקנו כבר יש חברים שמשרתים בלבנון. בתוך כל זה אנחנו צריכים לגשת למבחן או לבגרות.

תלמידים אולי מרגישים בנוח לספר מה שהם מרגישים, אבל לא תמיד יש לנו כלים לעזור. אין מספיק יועצות חינוכיות, התורים בשירות הציבורי בלתי אפשריים. בסוף, כשיש לי ידידה במצוקה שאומרת 'קשה לי בבית' או שיש לה הפרעות אכילה - אף מחנכת או יועצת לא באמת יכולה לעזור לה. המדינה חייבת להקנות יותר כלים גם בתוך מערכת החינוך וכדי שהטיפולים יהיו יותר זמינים".

סמים והימורים כבריחה

מה המשמעויות? "תלמידים משתמשים בסמים ושותים אלכוהול כבריחה. אנחנו מדברים על תלמידי כיתה ח' שכבר שותים, וראיתי את חלקם גם במחששה בבית הספר. אצל רבים יש תחושה שאין מי שיקשיב להם, הפתרון הקל זה לברוח לחומרים הממכרים. גם הימורים זה משהו שהפך להיות ממש במיינסטרים, אין ישיבה בבית ספר שאתה לא רואה שם שמשחקים פוקר או מהמרים. אם פעם זה היה בשוליים, עכשיו הם התרחבו לחלקים נרחבים".

אותן התנהגויות מסוכנות מביאות פעמים רבות לנשירה מהלימודים, לשוטטות בלילות ולאלימות - לא "רק" אגרוף או בעיטה, אלא ממש רצח, כפי שהראו המקרים האחרונים. לדברי אליאן דמסה, "מפריעה לי האלימות, הפיזית והמילולית, וראינו את המקרים הקיצוניים של רצח בפתח תקווה ובבאר שבע, אין הרתעה ואין אכיפה ואין מספיק גבולות, גם בתוך מערכת החינוך".

מישהו מכם חווה פעם אלימות מצד בני גילו?

"ביום העצמאות, שאמור להיות הכי שמח, יצאנו לבלות ואיימו עלי ועל חברים שלי עם גז פלפל בטענה ש'הסתכלנו' על קבוצה אחרת של נערים", משתף לביא איצקוביץ'. "ההתייחסות לאירועים כאלה אלימים נהייתה פשוט תת־רמה. ואני קורא למקבלי ההחלטות: איפה כאן מי שידאג לנו? בסוף יש כאן מצוקה לא נורמלית, הנוער פשוט במצב הזיה".

אליאן דמסה: "כשאנחנו, בני הנוער, מרימים את הראש ומסתכלים גם על נבחרי הציבור, אנחנו רוצים לראות דוגמה אישית של שיח הולם ומכבד. לי אישית קשה עם כל השיח הגזעני והאלים, שהפך כבר להיות נורמה.

"אני חווה גזענות בגלל המראה שלי, גם על ידי נערים וגם מבוגרים. קיבלתי הערות בתחנות האוטובוס שקשורות לצבע העור שלי, לפעמים מסתכלים עלי מוזר, צוחקים עלי בגלל השיער שלי, וזה משהו שפוגש גם את החברות שלי".

"שומעים ירי בלילה"

כשמדברים על אלימות, אי אפשר להתעלם ממה שקורה בחברה הערבית. עבדאללה סייף מספר על מה שמבחינתו הפך לשגרה: "באמצע הלילה אנחנו שומעים ירי. בעיניי זה לא רק אלימות, זה כבר פשע. אנחנו חיים עם ארגוני פשיעה שמגייסים בני נוער צעירים שיפעלו תמורת כסף. לצערי, יש מקבלי החלטות שלא אכפת להם, שלא מעניין אותם, הם אומרים 'שיסתדרו' - ואנחנו רואים את זה".

כשלביא איצקוביץ', צעיר חילוני מטבריה, נשאל על ההשתמטות של הצעירים החרדים משירות צבאי, הוא אומר: "זה פוגש אותנו ביום־יום, לכל אחד יש בן משפחה במילואים. אני רוצה להתגייס לצה"ל, ובסוף אם אנחנו רוצים לחיות כאן - אז שכולם באמת ייקחו חלק".

אחד הנושאים שמעסיקים את המגזר הדתי־לאומי הוא שירות נשים בצה"ל. אבישג מוטחדה: "אני הולכת לשירות לאומי, כי מצאתי משהו שאני מתחברת אליו ואני יודעת שיש לי יותר יכולת לתרום, אבל יש לי המון חברות שמתגייסות לצבא. אני מאמינה שאישה צריכה להיות איפה שנכון לה ואיפה שטוב לה ואיפה שהיא תשפיע בצורה שהכי מיטבית לה. ואם אישה תצליח למצות את רוב היכולות שלה בצבא, בין אם זה לוחמה או 8200 - שתלך לשם".

עבדאללה סייף: "לפעמים אני חושב לעשות שירות לאומי - אבל אין לזה מספיק חשיפה. בנוסף, יש חוסר בשוויון הזדמנויות. החלום שלי הוא שבבית הספר שלי יפתחו מגמות כמו תיאטרון, משפטים, מנהיגות. בהרבה בתי ספר במגזר הערבי אין את זה. בכל אלה יש לטפל, לצד האלימות והפשע בחברה הערבית".

אם היית ראשת ממשלה, איזה חוק היית מעבירה?

אליאן דמסה: "חוק שמעצים את מועצות התלמידים, לתת לבני נוער מקום, כי בסוף מקבלים פה החלטות על צעירים ובני נוער בלעדיהם. חשוב שישמעו אותנו, שיראו אותנו. שיתנו לנו את המקום להתבטא, ושבאמת נוכל להשפיע על העתיד שלנו".