הפרקליטות שצופות בסרטוני הזוועות מהגנים: "פתאום את מגלה מפלצת"

מסגרות החינוך, מעונות היום והגנים הפרטיים חזרו לפעולה אחרי המלחמה, ואיתם גם הספקות של חלק מההורים לגבי מה שמתרחש מאחורי הדלתות הסגורות והחיוך של גננות ומטפלות. לצד זה ממשיכים להתגלות מקרים של חשד להתעללות בפעוטות.

את תחום האלימות בגני הילדים מנהלות בפרקליטות המדינה שלוש פרקליטות שקמות כל בוקר כדי להילחם. מתוקף תפקידן, נגזר עליהן לצפות בכל סרטוני הזוועות מהגנים וממעונות היום - שבהם גננות ומטפלות צולמו כשהן מכות פעוטות. במקביל, הן מתמודדות עם ביקורת של הורים וציבור על כך שהמערכת אינה מענישה ומרתיעה מספיק.

עו"ד אפרת רותם מפרקליטות מחוז תל אביב, אם לארבע בנות, בעלת ותק של 18 שנים בתחום, אחראית לתיק "גן סיגל" בחולון - שזכה לכינוי "גן הזוועות": סייעות משכו פעוטות מהידיים והרגליים, גררו אותם, הטיחו אותם על מזרנים וכיסאות וכיסו אותם בשמיכה מכף רגל עד ראש בעת השכבתם לישון. "אנחנו מבינות שכל עונש שייגזר לא יספק את ההורים. אנחנו עושות הכי טוב שאנחנו יכולות. לפעמים זה מצליח - לפעמים בית המשפט שם לנו ברקס", היא אומרת.

לצידה נמצאות עו"ד איריס פיקר־סגל מפרקליטות מחוז מרכז, יועצת ארצית בתיקי גננות, שניהלה את התיק בפרשת כרמל מעודה - הגננת המתעללת מראש העין שנגזרו עליה 9.5 שנות מאסר; ועו"ד רננה לוי ממחוז דרום, 20 שנה בפרקליטות, האחראית לענישה החמורה ביותר בתחום - 10.5 שנות מאסר לגננת אילנה קובר מאילת.

"פגיעה בבטן הרכה"

בשלב הראשון של ההליך מוגשת תלונה. "לרוב מצד הורים, נגד גננת או מטפלת", מסבירה עו"ד לוי. המשטרה פותחת בחקירה, מזמנת את כל הצדדים ואוספת את חומרי הצילום מכל המצלמות בגן - לעיתים מדובר בשבועות של תיעוד. לאחר סיום החקירה מועבר החומר לפרקליטות, שם מתקיימת צפייה נוספת בכל הסרטונים ומתקבלת החלטה: האם המעשה מהווה עבירה פלילית, ואיזו עבירה. "אם המעשה לא חוצה את הרף הפלילי הנדרש ואין סיכוי סביר להרשעה - לא יוגש כתב אישום", היא מוסיפה.

התיאור של הצפייה בסרטונים חוזר בפי השלוש כחוויה שאי אפשר להתרגל אליה. "בהתחלה רואים התנהלות רגילה של גן, וזה נעים לראות. ואז פתאום מגיעה אלימות", מספרת לוי. "זה מפתיע. אני מחזירה לאחור כדי לראות שוב, כי זה בא משום מקום. שואלת את עצמי 'מה קרה פה עכשיו?'. זה מאוד קשה. זו פגיעה בבטן הרכה של כולנו - גם מי שאינו הורה. הידיעה שהילדים האלה לא מסוגלים לספר ואי אפשר לחקור אותם כי הם עוד לא מדברים היא קשה".

רותם מדגישה שהצפייה אינה פורמלית: "אני צופה בעצמי בכל הסרטונים. זה דורש משאבים ענקיים - לפעמים שלושה שבועות של צילומים, שמונה שעות ביום". בחלק מהמקרים העבודה פלשה גם לחיים הפרטיים: "ניהלתי את תיק גן סיגל כשהייתי בהיריון. ילדתי את הבת הרביעית והייתי צריכה להכניס אותה לגן - וההורים תמיד אמרו לי: 'זה הגן הכי טוב'".

יש שאלה שחוזרת בכל תיק: מה משותף לגננות המתעללות? "מפתיע כמה שהן נורמטיביות", אומרת לוי. "אלה גננות שיש תורים לגן שלהן, הגנים הכי נחשקים, ואז פתאום את מגלה מפלצת. לפעמים זו לא אלימות תוך כדי טיפול בילד אלא אלימות לשם אלימות, לחצות חצי גן רק כדי להרביץ. בעיניי זה יותר גרוע מעבריינים רגילים".

ומה עם ההורים שמרגישים שהמערכת לא עושה מספיק? עו"ד פיקר־סגל: "אם אנחנו סוגרים תיק, זה לפני שהוא מגיע לבית המשפט. אנחנו מודעים לזה שיש טענות כלפינו מצד הורים, אבל בסוף אנחנו צריכים ראיות, אנחנו לא יכולים להגיש כתבי אישום על סמך תחושות".

רותם: "להורים יש את מספר הטלפון שלי, אני זמינה 24/7. יכולה לקום בבוקר ולראות הודעה שאמא השאירה ב־2 בלילה. לפעמים היה להם את הסרטונים לפנינו והם שלחו קטעים כדי שנוודא שנכנסו לכתב האישום. החיים שלהם משתנים - זה משהו שיכול לפרק משפחות".

שינוי בענישה

אחד הנושאים שמעסיקים את הציבור הוא התחושה שגננות פוגעות חומקות מעונש או חוזרות לעבוד. פיקר־סגל: "ההחלטה להגיש את תיק כרמל מעודה לבית המשפט המחוזי היתה פריצת דרך. כל המפץ הגדול בא בעקבות התיק הזה".

רותם מציינת שינוי מוחשי: "תיקים שהיו נגמרים במאסר על תנאי או בעבודות שירות - כיום ברירת המחדל היא מאסר בפועל, גם כשיש נסיבות אישיות של מצב רפואי או גיל". פיקר־סגל מוסיפה: "המחוקק קבע עונשי מינימום, ולאחר גזר הדין יש איסור עיסוק - מי שהורשעה בהתעללות לא תוכל לעבוד בתחום 18 שנים".

גם הגדרת העבירות השתנתה. "עבירת תקיפה אצל ילדים היא כבר לא רק סטירה או אגרוף", אומרת רותם, "הרף נמוך בהרבה. להרים יד באוויר - זו כבר עבירת תקיפה".

המקרים הגבוליים הם אלה שנחרתים בזיכרון. "ילד שהושב על כיסא אוכל זמן ממושך ולא נתנו לו לזוז - בית המשפט קבע שזו תקיפה", מספרת פיקר־סגל. "במקרה אחר, מטפלת גזרה לילד דף ואסרה לו לזוז. הוא עשה על עצמו פיפי. דווקא את המקרים האלה אני זוכרת - שם נעשית עבודה מאוד עדינה".

רותם: "היה מקרה של מטפלת שקיללה תינוקות בני 8 חודשים 'הלוואי שתמות'. בהקלטות שמענו גם מכות שיכלו להתפרש כמחיאת כף, ואחריהן בכי. לא הייתי מסוגלת לגנוז את התיק. הגשנו כתב אישום, היא הודתה והורשעה. היא ידעה שזה לא יכול להתפרש כמחיאת כף".

פיקר־סגל: "אני מנסה כל הזמן לנתק בין תחושת הכעס שלי לבין המקום המקצועי, אני חייבת לנטרל את עצמי ולעשות עבודה מקצועית. בפסיקה התפתחה התיזה שאומרת כי לפי עוצמת המכה נחליט איזו עבירה לייחס. אם ילד חווה אלימות כמה פעמים באותו יום, או יום אחרי יום, ייתכן שנייחס עבירה של התעללות. לכן חשוב לנו גם זיהוי הילד. העבודה חייבת להיות מעבר להיבט הרגשי".