בפיצרייה, מתחת לבית, בבית הספר וברשתות החברתיות: האלימות משתוללת, והרצח הבא על ידי בני נוער הוא רק שאלה של זמן ומקום.
לכישלון הזה שותפים רבים, תחילה הבית שבו גדלו הנערים האלימים, אבל גם למשרד החינוך בפרט ולמשרדי הממשלה בכלל אחריות רבה, שכן אין במערכת החינוך מענה מספק להתמודד עם תופעת האלימות - והיא גם איבדה מיכולתה להתמודד עם בעיות מורכבות.
מאז 7 באוקטובר בתי הספר נסגרו, והמלחמה הביאה איתה חרדות, לחץ והתנהגויות בסיכון כמו עישון ושתיית אלכוהול. הוסיפו לכך את תקופת הקורונה, שבה המערכת לא תפקדה באופן רציף, ותקבלו את תוצאות ההידרדרות. רק לסבר את האוזן: לפי נתוני המשרד, 18% מהתלמידים חוו אלימות פיזית או מילולית. 8% העידו כי תלמיד אחר בעט בהם, הרביץ או סטר להם.
"התרענו על האלימות כבר מתקופת הקורונה ובתחילת המלחמה, כשהגבולות היטשטשו והמערכות התרופפו", אומר אורן אוזן, יו"ר הנהגת ההורים הארצית. "האלימות בתוך בתי הספר וברחובות היא כבר מציאות יומיומית בלתי נסבלת. הורים שולחים את ילדיהם מהבית בלי ודאות שיחזרו בשלום".
ילדי "דור המלחמה"
מחקר ראשון מסוגו על "דור המלחמה", שנערך על ידי "הפלטפורמה החברתית" (לשעבר "ידידות טורונטו"), מציג נתונים קשים על מצבם הרגשי וההתנהגותי של ילדים החיים באזורי לחימה. הוא מבוסס על מיפוי שיטתי של כ־20 אלף ילדים ובני נוער בשבע רשויות ומועצות אזוריות: אשקלון, אופקים, הגולן, מעלות־תרשיחא, טבריה, מעלה יוסף וצפת.
הממצאים לגבי תלמידי היסודי וחטיבת הביניים הם קריאת מצוקה של ממש. הקושי הגדול הוא בתחום קשב וריכוז (30%) ובמצב הרגשי־התנהגותי (20%). דווח על פגיעה תפקודית ולימודית שכוללת קשיים עמוקים בריכוז ואי־שקט שגרמו לתלמידים לעזוב מפגשים.
"אי אפשר לנתק את אירועי האלימות הקשים שאנחנו רואים ברחובות ישראל בימים האחרונים מהנתונים המבהילים שעולים במחקר", קובע יוסף פרטוק, פסיכולוג קליני וסמנכ"ל אסטרטגיה ב"פלטפורמה החברתית".
"מה שהתחיל כחרדה שקטה בממ"דים, הופך אצל בני הנוער לפתיל קצר ולאובדן שליטה. השחיקה הנפשית העמוקה בקרב צעירים, כפי שמשתקפת בנתונים, מתורגמת בימים האחרונים לפרץ מדאיג של אלימות ברחובות. המלחמה המתמשכת יצרה אצל הנוער 'סיר לחץ' של טראומה לא מטופלת, חוסר אופק ואובדן שליטה, שמובילים להתנהגויות קיצוניות ואלימות".
דרוש איתור מוקדם
לדברי פרטוק, מערך של איתור מוקדם, מניעה והנגשת טיפול יוכל לתת מענה לשורש המצוקה, להנמיך את הלהבות ולמנוע מהטראומה הלאומית להפוך למגפת אלימות פנימית שתחריב את החברה מבפנים. "המניעה והאיתור המוקדם הם לא 'פריבילגיה טיפולית' - הם כלי למניעת הפשיעה והאלימות של מחר", הוא אומר.
"ברגע שמאתרים אותם 18% מהתלמידים שסווגו עם קושי רגשי בינוני עד משמעותי ומעניקים להם מענה בתוך כותלי בית הספר, ואילו להורים נותנים כלים לעזור ולתמוך, אנחנו משחררים את שסתום הלחץ. הטיפול הוא המחסום האחרון לפני שהטראומה הופכת לאלימות ברחוב".
שאלתיאל סבן, מנכ"ל "הפלטפורמה", אומר כי האתגר של "דור המלחמה" גדול מכדי שכל משרד ממשלתי יתמודד איתו בנפרד. "כרגע, המענה הקיים מפוצל בין מערכות החינוך, הרווחה והבריאות", הוא מסביר. "ללא גורם מתכלל אחד שרואה את התמונה המלאה, ילדים רבים מדי נופלים בין הכיסאות. אירועי האלימות בשבועיים האחרונים הם תזכורת לכך שטראומה לא מטופלת לא נעלמת - היא פשוט משנה צורה ומחלחלת לרחוב".
על פי סבן, "הפלטפורמה החברתית", בסיוע פילנתרופים, בנתה "תשתית מדידה ותוצאתית" שכבר עובדת בשמונה רשויות. "המודל הזה מאפשר לאבחן ולאתר צרכים של עשרות אלפי ילדים במהירות ובדיוק חסרי תקדים. המדינה לא צריכה להתחיל מאפס, היא יכולה לאמץ את התשתית הזו ולתקצב את הרשויות המקומיות כדי שיבצעו את האבחון והטיפול בתוך הקהילה, בזמן אמת. זה הזמן לעבור מניהול משברים לניהול של פתרונות".
שינוי עומק
אורן אוזן מוסיף שכדי לעצור את ההידרדרות נדרש שינוי עומק אמיתי: חיבור בין מערכות החינוך הפורמלי והבלתי־פורמלי, ההורים, הרווחה, הרשויות המקומיות והמשטרה תחת אחריות אחת.
"בלי גורם מתכלל נמשיך לכבות שריפות במקום לטפל בשורש הבעיה. לא עוד הודעות גינוי או השתתפות בצער, לא עוד ועדות חירום. הגיע הזמן למעשים. אבל האחריות הראשונה והבלתי ניתנת לערעור מתחילה בבית - בגבולות, בערכים ובנוכחות ההורית בחיי הילדים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו