בקורונה למדנו: הזום הוא טעות חינוכית קשה

כבוגרי מגפת הקורונה - צריך היה להיות ברור לכולנו שקיומה של מערכת הלימודים באמצעות הזום הוא טעות קשה.הזום מאבד שתי מטרות חיוניות, המתקיימות בכל בית חינוך. במציאות הזומית, המורה לא יכול להמשיך ולהיות דמות משמעותית עבור תלמידיו, ואין בה אינטימיות. התלמיד לא יכול לומר למורה כשמשהו מטריד אותו ברמה האישית. המורה הופך להיות שמרטף - תפקיד שיקשה עליו להשתחרר ממנו עם החזרה ללימודים סדירים, ויהיה עליו יהיה לבנות אינטימיות מחודשת עם תלמידיו.

מטרה שנייה שהולכת לאיבוד בלמידה מרחוק היא דיכוי מוחלט של הלומד העצמאי. התלמיד יושב באופן פסיבי בשיעור. במקרה הטוב הוא אולי מבצע מעט משימות הממתינות לו במרחב הלמידה הכיתתי הממוחשב.

מה כן היה נכון לעשות? להתמודד עם החסרונות ולהפוך אותם ליתרונות. נכון היה לכל מורה לתת משימת חקר ממוקדת וקצרה במסגרת רצף הלימודים, אחת לכמה ימים, ולאפשר לתלמיד לבצע אותה בזמן חופשי - אולי בסיוע של דמות בוגרת, כדי לפתח את יכולות החקר העצמאיות. במקביל מומלץ לקיים שיחות טלפוניות אישיות עם התלמידים, ובמקומות שהדבר מתאפשר - אולי אפילו לקיים ביקור בית קצרצר כדי לשמר את האינטימיות.

מתווה שיכניס לחץ למערכת

אבל במקום לדייק את הליקויים, נחשפנו למודל חזרה ללימודים שרק יכניס עוד לחץ למערכת. ראשית, החזרה ללימודים תלויה בבקשת ראש הרשות. ואני מבקש לשאול: מדוע? אם הסמכות לחזור ללימודים נתונה בידי השלטון המרכזי, בתיאום עם פיקוד העורף, גם האחריות צריכה להיות בידיו.

מה נעשה אם בית ספר תיכון בעיר פלונית יחזור ללימודים ויתקדם עם חומר הלימוד לבגרות, ובית ספר תיכון בעיר אלמונית לא יחזור ללימודים ויגלה שהוא לא מספיק את החומר? ואני לא מדבר על הזמנת הלחץ של התושבים על ראש הרשות, ועל מחלוקות צפויות בין הנהגות הורים וקבוצות הורים שיבקשו להפעיל לחץ על ראש הרשות כדי שיבקש לשוב ללימודים.

נעמיק עוד למתווה: הרשות צריכה לספק מסגרת לילדי צוותי ההוראה. מה יעשו עם ילדי מורה המגיע מעיר שלא חזרה ללימודים ומלמד בעיר שחזרה? ועוד בעיה שהתחבאה בין אותיות המתווה; נאמר שגם בעיר שהחליטה לשוב לשגרת לימודים לא ניתן יהיה להכריח את ההורים להשיב את ילדיהם, ולא יירשמו חיסורים. במקרה כזה נקבל מצב שבו חלק מהתלמידים ישובו ללמוד ולפגוש את חבריהם, אבל לחלקם האחר לא יהיה אפילו את הזום.

נכון לקחת את שני העקרונות - המשמעותיות של המורה ולמידת החקר - ודרכם לבנות תוכנית, אולי בסיועם של אנשי החינוך הלא פורמלי או גמלאי ההוראה, שייתכן שתכלול מפגשים מעת לעת ולא תיצור התמודדויות מיותרות לאנשי החינוך ביום שאחרי.

הכותב הוא יועץ אסטרטגי. לשעבר מנהל אגף תקשורת דוברות והסברה בעיריית בית שמש ואב לשלושה תלמידים במערכת החינוך