רגע לפני קריסת המערכת, ברוך הבא: מכתב לח"כ סוכות ראש ועדת החינוך הנכנס | דעה

מכתב פתוח לראש ועדת החינוך הנכנס, חה"כ צבי סוכות. מחר כותרות חדשות יחליפו את הכותרות הרועמות שמלוות את כניסתך לתפקיד. עם שוך התותחים אני מקווה שתמצא הזמן והמקום לעצור ולתכנן - ללא רעשי הרקע, המקורבים או הלוביסיטים. רק אתה, והמצפון לטובת 2.5 מיליון ילדי ישראל האבודים. ​

עזוב פוליטיקה, זוהי שעת חירום

קיבלת לידך מערכת חינוך המורכבת מדור העתיד שלנו, אלא שעתידו כרגע לוט בערפל. דור ילדי הקורונה, אליהם נוספו הטראומות של מלחמת 'חרבות ברזל', ילדי המפונים וכלל הילדים שהתעוררו למציאות הבלתי נתפסת ב-7.10.

הם לא חוו ילדות תקינה ואלו לא "ילדים רגילים". אי אפשר לטאטא את העובדות - בעוד אנחנו המבוגרים שואפים "לשקם ולהמשיך הלאה", אירועים אלו הותירו צלקות חמורות המתבטאות ב"מבול" של בעיות התנהגות, פערים לימודיים, קשיים רגשיים ורגרסיות.

בוא נדבר רגע במספרים: בכיתה ממוצעת 27 ילדים, עד לפני שנתיים  -

• 3 מהם מאובחנים עם ADHD
• 4 עם לקויות למידה
• 1-2 עם קשיים רגשיים משמעותיים כמו גירושין

אירועי השנתיים האחרונות הקפיצו את מספר הילדים עם הקשיים הרגשיים ל-5 לפחות. עוד 20% מהכיתה שהראש והלב לא איתנו והם לא באמת נמצאים בבית הספר. איך אנחנו מצפים מהם להתרכז וללמוד כשאבא עדיין במילואים, כשהבית מתפרק, כשיש קשיי מחייה חמורים או כשהם עדיין מתקשים להרדם מאז השבת השחורה או האזעקות והמקלטים?

אתה מבין? אנחנו רוצים לייצר את ההון האנושי שיוביל את הסטארט אפ ניישן, את הדור שיעבוד בקמפוס הענק של אינבידיה, את הקצינים של לוחמי הדור הבא, אבל כמעט חצי כיתה - לא איתנו.

כמעט חצי כיתה מפריעה, מנותקת, סובלת ומרגישה לא רלוונטית. והחצי השני -סובל איתה. אז רגע לפני שנרוץ אל תוצאות הפיז"ה והמיצ"בים - בוא נייצב את המשחתת. 

חזרה לבסיס - למטרה האמיתית של בתי הספר

נחזור לבסיס, לתפקיד האמיתי של בית הספר - לא "בית חרושת לציונים" או בקיצון השני - "בייביסיטר". בוא נזכר בתפיסת החינוך המשמעותית והקריטית ביותר של בתי הספר - ככור היתוך לפיתוח אישיות עצמאית וערכית לתלמידים. כמו בפרסומת של הבנק ההוא, "קודם כל בני אדם". 

אם נחזור לליבה, מערכת החינוך מחוייבת גם לאותם "ילדים אבודים" - אלו שלנצח ירוצו אחרי הרכבת שהם לא מסוגלים להשיג, אלה שיוצאים בוקר בוקר מהבית ויודעים שהיום יהיה יום כישלון, כמו אתמול, כמו מחר, כמו תמיד.

גם הם יכולים וצריכים לחוות את תחושת ההצלחה. הם צריכים חממה לגדילה ולהתפתחות. לבית ספר שיבנה להם תחושת מסוגלות, גבולות ומיומנויות חברתיות. לא רק ילמד אותם פרבולות ושברים עשרוניים. 

אפשר במקום להבריק בכיתה במדעים להבריק במרחב חיצוני בחקלאות! בנגרות! ביצירה! כל מרחב אלטרנטיבי, מלווה ומכיל יכול להפוך לחממה להעצמה במקום מוקד נוסף של תסכול. 

אתה יודע מה יקרה ביום שאותם ילדים יחזרו לחייך? הכיתה תהיה מרחב למידה מיטבי, הכבוד יחזור לבתי הספר ואיתו הכבוד למקצוע ההוראה.

האידיאל של עתיד בתי הספר

ברגע שהמורים במערכת יחושו שהם אלה שיוצרים את העתיד, שהם מצליחים ללמד ולשנות ולא רק לכבות שריפות ולהילחם על הקשב - איש חינוך יהיה תפקיד עם גאווה, שמחה, סיפוק ואיכות. 

אחוזי הנשירה יפחתו, הביקוש למקצוע יגבר ובהתאם דרישות המינימום לאנשי החינוך. מקצוע ההוראה לא יהיה ברירת המחדל של החלשים אלא בחירה חזקה של אלו שיכולים להוביל את ילדינו בבטחה אל אתגרי המאה ה-21 - הטכנולוגיים, החברתיים והרגשיים. 

כן, אפשר גם אחרת. אפשר לשנות את צורת העבודה של בתי הספר. ​
אפשר לתת מקום לכל תלמיד - לא כסיסמא נבובה אלא כאג'נדה שמאפשרת מרחבים לכולם. ולא רק למצטיינים. 

אפשר לייצר בתי ספר מאתגרים ודורשים - אבל גם כאלו שמאמינים בכל ילד. אפשר לייצר חינוך דיפרנציאלי אמיתי. שרואה את כל ה-100% מהכיתה ומתאים את עצמו לכולם. רק כך נוכל לצפות מהדור האבוד, שחווה את התקופות הקשות ביותר, להוביל אותנו אל המחר.

אתה יודע "כל ילד צריך רק מבוגר אחד שיאמין בו" נכון? אז היו"ר הנכנס - עכשיו אתה המבוגר הזה. תהיה המבוגר האחראי הזה שדואג שיאמינו בכל ילד ובחינוך באופן כללי. חה"כ סוכות - זוהי המשימה הלאומית וזוהי והמשמרת שלך. 

הכותב: דוידי אורי הוא פסיכולוג חינוכי מנכ"ל עמותת מרכז מרחב