אלימות מינית בנוער: אנחנו מפספסים אותם בדרך

כ־51 אלף פניות הגיעו למרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בשנת 2024 – כך עולה מהדוח השנתי של איגוד מרכזי הסיוע, שמתפרסם לקראת יום המאבק באלימות נגד נשים, שיצוין ב־25 בנובמבר. אחת הסוגיות הבולטות ביותר בנתונים שמתפרסמים בדוח נוגע לבנות ובני נוער: 30% מהפניות שהתקבלו במרכזים עסקו בפגיעות בין גיל 13 ל־18. תמונת המצב שעולה מהנתונים ברורה: העיסוק בנושא הולך ומתעצם, אך היכולת של החברה לתת לו מענה עדיין רחוקה מלהיות מספקת.

הדוח מצביע על עלייה של 45% בפניות למרכזי הסיוע שעסקו בפגיעה בנוער בתוך מסגרת חינוכית. במבט ראשון ניתן לראות בנתונים הללו נקודת אור: אולי סוף־סוף גדל כאן דור שמצליח לזהות פגיעה, לקרוא לה בשם, ולהבין שמותר וצריך לבקש עזרה. אבל כמו כל תהליך חברתי, גם כאן יש צד אפל. כשמעמיקים בנתונים מגלים שהתמונה רחוקה מלהיות ורודה: דווקא הגילים הצעירים ביותר הם אלה שפונים. ככל שהגיל עולה שיעור הפנייה להורים ולבית הספר צונח.

הדוח מציג גם נתונים מתוך סקר שערכנו בקרב מדגם מייצג על חשיפה לפגיעה מינית ברשת, ממנו עולה שאחד מכל שלושה נערות ונערים (בגיל 14 עד 17) חוו לפחות התנהגות מינית פוגענית אחת ברשת. בגילי 18 עד 25 מדובר כבר על לא פחות מ־55%. ועדיין, 80% ממי שנפגעו לא דיווחו לאף גורם רשמי. הסיבה שחזרה שוב ושוב: "אין טעם לדווח, שום דבר לא יקרה". ובואו נודה על האמת, הם לא טועים - 81% מתיקי עבירות המין בישראל נסגרים בפרקליטות, והמעטים שפונות ופונים נתקלים לעיתים קרובות בהאשמת הקורבן, בזלזול ובחוסר רגישות בסיסית.

לא פחות מדאיג: נתוני מרכזי הסיוע מראים שב־43% מהפניות על פגיעה בנוער עסקו בפגיעה שבוצעה על ידי בני אותו גיל, וממצאי הסקר הראו שלא פחות מ־66% ממקרי הפגיעה ברשת עירבו קטינים אחרים. המשמעות ברורה – לא מדובר רק ב"עבריינות רשת" או "מבוגרים זרים ומסוכנים", אלא בדור שחי שנים של ריחוק חברתי בקורונה, בתוך האצה טכנולוגית דרמטית שמשנה את כללי המשחק, ובצל טראומות של מלחמה, חשיפה לתוכן אלים ומציף וחרדה קיומית מתמשכת. וכשאין למבוגרים סביבם מספיק נוכחות, זמן או יציבות - בני הנוער מייצרים לעצמם דרכי ביטוי, פורקן וכוח. חלק מהן הרסניות.

זו קריאת אזהרה. זו בקשה ברורה של הדור הצעיר מאיתנו: תראו אותנו, תאמינו לנו, תלמדו להחזיק אותנו במקום שבו אנחנו הכי פגיעים.

אם לא נענה לקריאה הזו היום, גם השנה הבאה תסתיים בדוח דומה, אולי חמור יותר. כמו שלא יעלה על הדעת שתלמיד יסיים את בית הספר מבלי לעבור הכשרה בעזרה ראשונה או בטיחות בדרכים, כך לא ייתכן שיסיים מבלי לעבור מסע חינוכי מקיף ורציף, מותאם גיל, על מיניות, גבולות, מוגנות ומניעת אלימות מינית. זו העזרה הראשונה של הדור הזה. זה הידע הבסיסי שמגן עליהם ומציל חיים. ובאותה הנשימה, יש להעניק הכשרה חובה לצוותים החינוכיים ולא רק ליועצות, כי הם אלה שלרוב יפגשו את הפנייה על הפגיעה או הרמז לה בפעם הראשונה.

הכותבת היא מנהלת מטה חינוך והכשרות באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית