ההורים שחוקים ומותשים, והילדים? "הם מחפשים שחור ולבן בתוך הבלבול - אינטימיות היא הפתרון"

ועידת החינוך "צלצול לשינוי" של "ישראל היום" שנערכה היום אירחה פאנל חשוב וכואב בנושא "המחיר הרגשי של ילדות ישראלית". נקודת הפתיחה של הדיון בהנחיית רן פוני, עיתונאי "ישראל היום" ופסיכולוג קליני, מבוססת על נתונים מדאיגים: 30% מבני הנוער בישראל מעידים על רמת אופטימיות נמוכה, 50% מבלים מעל חמש שעות מול המסך, ו-20% מדווחים על בעיות רגשיות, חרדה וכעס.

המטרה: להבין מה עובר על הילדים שלנו ואיך ניתן לזהות את המצוקה שלהם ולהוות עוגן גם כשההורים עצמם מותשים. בפאנל התארחו עמוס מיתר, פסיכולוג קליני, עינט קרמר, המנהלת החינוכית של "השומר החדש", יובל דגני, דוברת מועצת התלמידים הארצית, עינב לוק, מנהלת אגף בכיר בשירות הפסיכולוגי ייעוצי של משרד החינוך וסא"ל במיל' דגנית סנקר לנגה, לשעבר ראש מערך אדם וקהילה במנהלת התקומה ומנכ"לית משרד העליה והקליטה.    

רן פוני: "בפאנל הזה, המחיר הרגשי של ילדות ישראלית, ננסה להבין מה עובר על הילדים שלנו ואיך נוכל לזהות את המצוקה שלהם ולהוות עוגן גם כשאנחנו מרגישים כהורים מותשים". 

אתחיל עם עמוס. אתה מלווה במשך שנים הורים וילדים. בוא ניכנס רגע לתוך הבתים במדינת ישראל. מה עובר על הילדים שלנו בתקופה הזאת?

עמוס: "מה שאני פוגש בשנים האחרונות יותר ויותר, בטח בשנתיים האלה, זה מין תחושה של מהומה. של בלבול. של אי ידיעה ואי-ודאות לגבי מה שיקרה. לעולם אין ודאות, אבל הבלבול גדול יותר וזה מביא לכל מיני תופעות. מחפשים יותר שחור-לבן, הרבה רגרסיות, בוודאי אצל הרבה ילדים קטנים".

"אצל ילדים גדולים יותר, בגיל תיכון, יש מחיר לכל התקופה. אני חושב שבעיניי, הרעיון שהכי חסר זה ההפך מבדידות. ההפך מבדידות, להיות ביחד, אבל אנחנו יודעים שאפשר להיות עם עוד אנשים ולהיות בודד. ההפך מבדידות, בעיניי, זאת אינטימיות. כדי שלילדים יהיה עוגן חדש, אחרי שהוסר העוגן הקודם, בין לבין יש מבוכה. יש גילויים מוזרים. עוגן חדש יכול להיות ביחסים האינטימיים בין ההורים לילדים".

מה לא כדאי לעשות?

עמוס: "לא כדאי להיות קצרי רוח. אי אפשר לדרוש מהם שיהיו מה שהיו קודם. אין טעם לחפש את זה. מה שאני מציע זה לחפש מה מתאים עכשיו ולהפעיל המון קבלה. קבלה של הילד נכון לעכשיו. זה מתיר התפתחות. לאפשר לעבוד ולמצוא חוסן".

איך עושים את זה בתקופה כזאת? ההורים עצמם שחוקים, מוצפים, עייפים.

עמוס: זה בהחלט קשה. המצב שלנו תובע המון אנרגיה. גם צריך לעבוד, גם צריך להיות הורים טובים. ההורים בישראל רוצים להיות טובים כדי שהילדים יהיו מאוד מוצלחים.

כלומר, תעשו דברים שמשמחים אתכם וזה ישמח את הילדים.

עמוס: כן. כשהילד מסתכל עליי ורואה שטוב לי, יש לו ודאות שהדברים מתנהלים כמו שצריך. זה נותן לו אנרגיה להתנהל איך שטוב לו. פרגמטית, אפשר להסתכל בעיניים יותר. אנחנו כל הזמן רצים הלאה. אבל אין לאן לרוץ. אם אני מאריך את המבט מול הילד, מול בן הזוג, וגם מול עצמי, קורה משהו שנעים בתוך המשפחה ונעים בבית.

יובל, היי. אני שואל אותך כמי שחווה את הדברים על בשרך. את וחברים שלך מכירים אנשים שנפלו במלחמה. אתם עוברים טלטלה רגשית סביב אזעקות והודעות "הותר לפרסום" ואז נכנסים לשיעור וצריכים להיבחן. מה זה עושה לנפש?

יובל: "זה מאוד מורכב. השנה היינו בטלפונים, היה כמעט אזעקה, לא ברור אם מגיע טיל - והתחלנו מתכונת. זה היומיום שלנו. הילדות והחיים הפכו ללא רגילים גם במצבים לא הכי קיצוניים. יש ילדים שההורים שלהם במילואים וצריכים לדאוג לאחים שבבית, או לאחים שבצבא. בסוף זה שם כל הזמן וזה מאוד מורגש. מאוד מורכב ללמוד ככה. כשהבגרות והחיים נראים אקוטיים, ללמוד למבחן בהיסטוריה זה איזון שקשה לשמור עליו. זה מורכב לשמור על השגרה וגם להגיע להישגים".

אנחנו יודעים שקשרים חברתיים זה חשוב. עברתם כל כך הרבה בשנים האחרונות, מאז הקורונה. כל מה שקורה עוזר לייצר קשרים משמעותיים?

יובל: "הקשרים הם שונים. למדנו הרבה מרחוק. קורונה, מלחמה, עיצומים. לא יצאנו לטיולים שנתיים, בכלל לא הכרנו. אבל יש חברויות ומכירים. הרבה חברויות עברו לדיגיטל. מדברים על דור המסכים אבל אין לנו ברירה. ההרכב הכיתתי שלנו שונה. הקשרים חשובים, נותנים לנו המון, אנחנו פונים לחברים, אבל זה אחרת. הרבה יותר מורכב ליצור חברות כשאין את המקום הפיזי".

סיפרת לי שבתיכון שלך את כן מקבלת סיוע מהצוות בבית הספר, אבל זה לא כך בכל בית ספר. מה עוד הייתם רוצים לקבל מבית הספר, את וחברייך, סביב נושא התמיכה הרגשית?

יובל: "בסוף אנחנו צריכים כלים. יש מי שעובד ועושה, אבל זה לא מספיק. יש את העניין שבני נוער לא מרגישים בנוח לפנות לאנשי מקצוע בבית הספר מכל מיני סיבות. אנחנו צריכים כלים להיות אלה שעוזרים. חניכים שלי בצופים פונים במצבי משבר לחברים או למדריכים הרבה יותר מאשר לצוות החינוכי. אלה האנשים שצריכים את הכלים להתמודד עם זה".

אני פונה לעינב בקשר למענים רגשיים בבית הספר. דיברנו לא מעט על מה אתם עושים, אבל ספרי על מה עושים עם החוסן בכיתות? אפשר לייצר את זה ברמת המערכת?

עינב: "אני מתחברת לדברים שנאמרו לפניי. מספר הילדים שמדווחים על סימפטומים נפשיים גדל. מה שקורה משפיע על כולם. כשאנחנו מסתכלים על המענים הרגשיים והטיפוליים, אנחנו מתייחסים לכלל האוכלוסייה. בני נוער נחשפו למראות קשים. אנחנו מתייחסים גם לילדים במקומות הקשים - צפון-דרום ובמבצע האחרון לעוד מעגלים. יש ילדים שחוו באופן אישי שמישהו קרוב נחטף, נרצח, נהרג. ילדים שחזרו מהשבי, ילדים שזקוקים למענים פרטניים".

"המענים שאנחנו נותנים מגוונים ושונים. בגדול אגיד - אנחנו מאמינים שאפשר לחזק חוסן ויש דרכים לחזק את החוסן. אולי אדגים ואומר שהדרך העיקרית לחזק את החוסן זה באמת לתת לבני הנוער ולמבוגרים את הכלים שיאפשרו להם להתמודד ביומיום. הדרך האופטימלית היא לעשות את זה בשגרה, כמובן. יש מצבים חשובים גם בחיי היומיום. ילדים שלומדים את זה בשגרה, הכלים זמינים להם גם בחירום.

"הדבר שאנחנו מבינים יותר ויותר זה שמי שזקוק לכלים ולידע הם המבוגרים. צוותי החינוך בראש ובראשונה, ההורים. ככל שהצוותים החינוכיים, ההורים והמורים יהיו עוגן עבור הילדים, תהיה להם יכולת לעזור. היועצים והפסיכולוגים נמצאים עבור המבוגרים כדי לחזק את המערכת כדי לחזק אותה כמערכת ארגונית מבוססת חוסן.

חשוב להזכיר - 80% מהילדים מראים החלמה טבעית ממה שקורה.

עינב: "נכון. אנחנו נמצאים במציאות מורכבת עם ילדים שמדווחים על טראומה, אבל ושכול. אנחנו יודעים מתוך המחקרים שרוב הילדים מחלימים באופן טבעי ובלבד שתהיה להם סביבה מיטיבה - מבוגר משמעותי, חברים, שיהיה את מי לשתף. ילדים זקוקים גם להתערבות, אבל האחוז קטן. האיתור והזיהוי הוא קריטי.

"מהניסיון שלי - בית הספר והגן הופך להיות עוגן משמעותי. אנחנו רואים את זה במעגלי פגיעה, אבל בסוף, ביומיום, לבית הספר יש מקום. ככל שיהיו שם מבוגרים שיאפשרו להם לצמוח ולגדול ולהתפתח - ככה יותר טוב".

דגנית, אני רוצה לשאול אותך. את קוראת ליותר שיתופי פעולה בין משרדים.

דגנית: "ביום הזיכרון ביליתי את הערב עם קהילת נתיב העשרה. המושב לא על הגדר, 20 חטופים, הרוגים. מעגלי פגיעה מאוד קשים. בשלב מסוים התחילה ההקראה. פה היו חללים במלחמות שהיו, חללים ב-7 באוקטובר, חללים במלחמה וחטופים. והילד התפרץ בבכי. ראית שם שיש רכז נוער של הקהילה, קהילה שיודעת לעטוף. זה הכוח. הדבר השני - לא מדובר בפריבילגיה שנמצאת רק בכפר. זה נמצא גם בעיר. הילד הרי לא נמצא רק בבית הספר. הוא נמצא גם עם מדריכים בחוגים וכו'. דיברנו על כלים - אני חושבת שהממשלה הקציבה, לפחות בהיבטים של תקציב וכלים, הרבה מאוד".

האם זה ממומש כמו שצריך?

דגנית: "השאלה אם יודעים לשאוב נכון את התקציב הזה. אחד מתוך שני ילדים בחבל סובל מבעיות שינה. זה לא רק בחינוך - זה נופל גם לעולם הבריאות ולרווחה. מי שמסנכרן את כל המאבק הזה היא הרשות המקומית. צריך מתודה ועולם של נתונים ומערכות שיודעים להשתמש בהם".

זאת שאלה חשובה מאוד. עינת, אשאל אותך. לאורך המלחמה את הובלת, ועדיין מובילה, התנדבות חקלאית ורואה מדי יום כמעט מבוגרים וילדים שיוצאים לשדה ומרגישים טוב יותר. ספרי לנו איך זה עובד.

עינט: "במסגרת 'השומר החדש' התחלנו במשימה שלנו שאנשים יבואו ויתנדבו בחקלאות, להציל את החקלאות הישראלית. הגיעו רבבות מכל אזורי הארץ מכל הגילים. הם שטפו את השדות והמטעים. עשינו עליהם מחקרים. הם סיפרו מה עשו ב-7 באוקטובר, מה התקווה שלהם".

"אחד הדברים היה שהם רצו להרגיש משמעותיים בתוך כל הכאב והבלגן, בתוך המוות והכאב - שהם יכולים לפעול, לעשות משהו, גם אם זה לקטוף עגבניות שרי. השני הוא הכוח המיטיב של הטבע. פגשתי אשת ציבור שקוטפת עגבניות שרי. היא הייתה סופר פעילה וסופר תורמת. היא אמרה שחמישה ימים בשבוע היא בכאב, ויום בשבוע היא באה להחיות את עצמה. שואבת כוח מהאדמה וסביב השיח שנוצר. זה מה שמבריא את האנשים - עשיית הטוב, תחושת המסוגלות. הטבע - והחבורה".

את מזהה רמות חוסן גבוהות יותר בקרב מי שעוסק בחקלאות?

עינט: "יש מנעד רחב של התנדבויות חקלאיות. אדם ואדמה - שם מדדנו. התלמידים בצורה גורפת דיברו על זה שקיבלו תחושת אחריות והגדרה עצמית. אבל יש תוכניות הרבה יותר קצרות. למשל התנדבות מעורבת חברתית שכמה פעמים בשנה מתעסקים בחקלאות. זה נותן מענה של ביחד, של עשיית הטוב, קרוב לבית".

זאת אומרת, האופציה הירוקה חייבת להיות חלק ממערכת החינוך?

עינט: "אהבתי את ההגדרה. התשובה היא ודאי שכן. שמענו כמה ניתוק היה לנו במקלטים, בזום. צריך לצאת החוצה, לנשום אוויר צח, להתחבר. היתרון בעבודה חקלאית הוא שהידיים עובדות, אבל הלב והפה חופשיים. אין טלפון ביד. יש הזדמנות מיוחדת וחשובה".