לשמוע על הנוער ולהתרגש: "מנכ"ל הדסה לא האמין מה החבר'ה של בני עקיבא עשו בבית החולים"

באחד הפאנלים מעוררי ההשראה של ועידת החינוך "צלצול לשינוי" של "ישראל היום" התארחו אליסף פרץ, מנהל אגף חברה ונוער בעיריית ירושלים (בנה של כלת פרס ישראל מרים פרץ), ד"ר קרן רז-נצר, ראש מנהל מו"פ חדשנות וליווי רשויות רשת חינוך עתיד, אברהם חיון, מנכ"ל ושותף מייסד של סח"י, סיירת חסד ייחודית, ועמית מאיר, מנכ"ל "אדם ואדמה". 

תחת הכותרת "סיפור של ערכים", הפאנל בהנחיית מוריה קור נגע בסיפורים מרחיבי לב מתקופת המלחמה, המעידים על כוחם וערכיהם של בני הנוער הישראלי. לבקשת המנחה, הפאנל נפתח עם אנקדוטות שהוכנו מראש ובהן סיפור מרוכז של דקה וחצי, מרגש או מפתיע שמאפיין את רגעי המשבר. והוא סיפור של ערכים.

ד"ר קרן רז-נצר, הייתה הראשונה לשתף: "בתחילת המלחמה הקמתי את מנהלת המפונים מטעם המשרד. היו לנו הרבה אינטראקציות דחופות - איך מגיעים לשטח ופותחים מרכזים. אז הגיעו אלינו תיכוניסטים שעזבו את הכל, הגיעו ואמרו - איפה אתם רוצים אותנו? אנחנו פה. חשבתי שיש המון רגעים כאלה, מעוררי התרגשות. המקום הזה שתיכוניסטים עוזבים הכל ולא שואלים לאן ללכת, זה הסיפור שלי. ברגע שזה קרה, ידעתי שיש תקווה".

עמית מאיר סיפר: "אני נמצא ב-7 באוקטובר בבית. אני מוקפץ, אני משרת ב-669. בזמן שאנחנו מתארגנים מתל נוף לכיוון העוטף, אני מקבל שתי הודעות וואטסאפ מתלמידות שלנו. איה בקיבוץ חולית שנמצאת עם מחבלים בתוך הבית. היא בממ"ד עם כל המשפחה שלה. היא שש שעות בממ"ד מחזיקה את הידית ומצילה את המשפחה שלה. לא רחוק משם, בכפר עזה, גלי - תלמידת כיתה י', אבא שלה טל אילון, מפקד כיתת הכוננות, נהרג בהסתערות הראשונה. היא מחליטה לנהל את כל המיקומים. היא חוברת לדובדבן ומנהלת את כל מה שקורה באותו בוקר ומצילה עשרות אנשים. אלה שני סיפורים שאותי מרגשים תוך כדי שאני באזור, בנובה. אני מקבל מהם הרבה כוחות. זה כלים חינוכיים שנצברו מהמשפחות, אולי גם מבית הספר. אנחנו מדברים על חינוך ונוער ואלה שני סיפורים מרגשים".

מאיר הוסיף סיפור מיוחד נוסף: "נדב בכר, הבן של יוסי בכר, הגיע אלינו לאדם ואדמה בערבה כשהקמנו את בית הספר. בקושי ידע איך ללמוד, אבל דרך החקלאות קיבל המון ערכים, התגייס לפלס"ר גולני ובטקס קורס הקצינים הניף את דגל ישראל על חוף ים בעזה תוך כדי שירת ההמנון".

אליסף פרץ שיתף: "התחברתי למה שקרן אמרה. גם ב-7 באוקטובר קפצתי. היינו חצי שנה באזור הר דב. חודש אחרי 7 באוקטובר התקשר מנכ"ל בי"ח הדסה לממונה על הנוער אצלנו. היא סיפרה: הגעתי לבית החולים ולמרות הבעיה עם המנקים שלא באו היה בית חולים מצוחצח. מסתבר שבני נוער מבני עקיבא הגיעו וצחצחו את בית החולים. לבוא ולהקים חמ"ל זה מדהים - אבל לבוא ולנקות שירותים, זה גם מדהים. אמרו זה לא הדור הזה, אבל אנחנו יודעים שזה דור הרוח ודור הניצחון".

אברהם: "אני גם מתחבר. באירוע, בתחילת המלחמה, הבנו שמה שאנחנו עושים בסח"י זה לבוא לבני הנוער, לא משנה מאיזו מציאות הם מגיעים, במקום להגיד - באנו לעזור, אלא לומר - בואו תעזרו. הבנו שיש המון רשויות שבהן הנוער מפונה. עבדנו עם 14 רשויות. הסיפור שבחרתי זה סח"י ניר עוז. הגענו לישרוטל ים סוף. הכרנו את הנוער המדהים של קיבוץ ניר עוז. באנו ואמרנו: אנחנו צריכים את העזרה שלכם, אנחנו רוצים להקים סיירת חסד באילת. עברתם משהו שאי אפשר להבין, אבל צריכים את העזרה שלכם".

באתם לניר עוז, כמה שבועות אחרי 7 באוקטובר, ואמרתם לנוער תעזרו לאילת?

אברהם: "כן. הנוער של ניר עוז יצאו לחלק חבילות לתושבי אילת. נער שהיה במנהרות מחלק אוכל. זה מה שאני רוצה לעשות. היום - סח"י ניר עוז עדיין פעילה בכרמי גת. ביום העצמאות הלכנו להגיד תודה לקשישים על זה שהקימו את המדינה. הנוער של ניר עוז הגיע לקהילה של המבוגרים, הם אמרו: בזכותכם, אתם נותנים את ההשראה והתקווה. בזכותכם נגיע לניר עוז. יש לנו נוער מדהים".

איך חשבת על זה, הטריק הזה שעשית פה עם הנוער שנמצא בתחתית, ואיך מגלגלים את זה הלאה - הופכים את הנוער לערכי?

אברהם: "אני חושב שהנתינה - בסוף יש בה משהו קוסמי. אם מדברים על ערכים ודברים נצחיים יותר - החסד תמיד היה פה. עכשיו אמרנו להם: אתם יכולים להציל חיים. זה אמיתי. אי אפשר לערבב את הנוער".

העניין הוא כמה שפחות לרפא? אנחנו דופקים את הישות הערכית של הילד כשמקילים עליו?

עמית: "הקמנו את 'אדם ואדמה' בערבה. לחנך את הנוער למשימה משמעותית, ערכית. הם קמים בחמש בבוקר, עובדים שש שעות ביום. הם עושים את זה לבד. ואז לומדים לבגרות מלאה. כל הדבר הזה מתקשר - צריך לדרוש מהנוער להיות בשותפות. אין אני המורה - אתה התלמיד. אנחנו קמים ביחד, עובדים על אותו עץ, שותלים באותה אדמה. ברגע שהנוער רואה אותנו, המחנכים, היזמים החינוכיים, איתו בשורות, מזיעים ביחד, הוא שותף. אפשר לדרוש ממנו".

אליסף: "אני ועמית ישבנו במועדון המאובק והוא אמר לי: 'תקשיב, אני הולך להקים בית ספר כאן בחצבה'. אין שם כלום. יש בן אדם שחולם. הכל אבק. הוא אמר: אני הולך להקים רשת של בתי ספר. מי שמסתכל עליו אומר: מי אתה, מה אתה? מה אתה רוצה? לא מקושר, בן של חקלאים. אבל היה לו חזון. וזה הסיפור של בני הנוער שלנו. הם יכולים לחלום חלומות יותר גדולים מעצמם. כי בסוף מה שקרה, הדוגמאות של בני הנוער שמחליטים איך תיראה המדינה - זה מגיע ממקום עמוק של ביטחון ואמונה שזה הדור שלנו.

"כשאני מסתכל על הבחורים הצעירים שמתגייסים, אנחנו שומעים את הסיפורים, רואים מה שהם כתבו, אנחנו מבינים שיש עומק ויש חיבור לנצח לסיפור הישראלי. אם רק ניתן להם את המקום להעז, ליפול ולקום, לבחור, לתת את הכנפיים ממש - הם מגביהי עוף. ואחרי השנים האלה הם בונים את הקומה הבאה. וזה כל הסיפור. צריך להאמין בנוער. הוא פורץ ומגשים".

קרן, מה צריך לקרות שהחינוך הממוסד שעליו מתלוננים ינקוט צעדים?

קרן: "הסיפור שלנו הוא חיפוש המשמעות. ערכים הם בתוך הרובד העמוק של המשמעות. בסוף, כשאנשים מטולטלים משנת 2020, מחפשים משמעות, אנחנו מנסים לפצח את זה. ברשת 'עתיד' הפכנו את זה לתפיסת עולם - איך הפדגוגיה מקבלת שפת משמעות. איך ילד הופך להיות משמעותי. איך מורה הופך להיות משמעותי. לחלום, להעז. לחשוב על דברים שרוצים ליזום. וגם אני אלמד עליהם יותר. בסופו של דבר זה הסיפור שלנו. אנחנו צריכים לפתח את המסוגלות שלהם".

עמית: "בסיפור של החוסן והמציאות הכאוטית שחווים אני מסמן את המסכים כאתגר ענק לבני הנוער. בסוף הטכנולוגיה, שהיא מבורכת, מביאה הרבה התמודדויות. זה תהליך ארוך וזמן שלוקח. הסיפור של התקשורת אחד עם השני - בני נוער לא יודעים לשבת לשיחה, צריך לאמן אותם על זה. כיום המציאות מתמודדת עם המון בדידות והמון אינדיבידואליזם. צריך ללמד לחיות בקבוצה. 7 באוקטובר זאת מלחמת עצמאות שנייה. מקימים את ישראל מחדש. צריך לחזור לחקלאות, לחלוציות. לערכים הבסיסיים שעליהם הקמנו את המדינה".