ועידת "ישראל היום": "ראשי רשויות חזקים שיש להם כוח מצפצפים על המשרדים הממשלתיים"

ועידת החינוך "צלצול לשינוי" של "ישראל היום" שהתקיימה היום (שני) נחתמה בפאנל מרכזי עם שלושה מראשי הרשויות המובילים במדינה: צביקה ברוט, ראש עיריית בת ים; ליזי דלאריצ'ה, ראש עיריית גני תקווה; ובני ביטון, ראש עיריית דימונה. הפאנל, בהנחיית נועם (דבול) דביר, כתב החינוך של "ישראל היום", עסק בתפקיד המרכזי שלקח השלטון המקומי בתחום החינוך, האתגרים הייחודיים של התקופה והיחסים המורכבים מול משרד החינוך.

כמו שאמרנו, יש הרבה על הכתפיים, ואני רוצה לשאול דווקא אותך, צביקה, שהעיר שלך ספגה פגיעה מאוד קשה. ספר לי איך זה היה.

צביקה ברוט: "קודם כל, ברמת חוסן עירוני - היה מצוין. רצינו לחזור כמה שיותר מהר לשגרה, אפילו לפני שפיקוד העורף נתן את האישור. הבעיה הייתה אחרת. בכל עיר שספגה פגיעה משמעותית, יש מפונים. יש יותר מאחוז מהעיר שהם מפונים. מאות ילדים צריך להסיע לקייטנות, לבית הספר - היה שבוע אחרון ללימודים. ילד שרגיל לצאת חמש דקות לפני הצלצול ועכשיו צריך לנסוע חצי שעה. הם עברו טראומה, יצאו בלי כלום לרחוב. זה לא פשוט".

קיבלת עזרה ממשרד החינוך?

"אנחנו לא סומכים על אף אחד, למעט על עצמנו. יושבים פה שניים מטובי ראשי הערים. השלטון המקומי הוכיח באירוע הזה, כמו בקורונה ובתחילת המלחמה, שהוא יודע לעשות את העבודה בשטח. אבל אני אגיד מילה טובה לממשלה. הפעילות שלהם, אגף התקציבים באוצר, היועץ המשפטי כדי לזרז הליכים בירוקרטיים של בנייה, באמת היו קשובים ומעורבים. הם עובדים איתנו עד השעות הקטנות של הלילה. אבל עם כוונות טובות לא הולכים למכולת".

לא סומכים על אף אחד. מה הציבור חושב?

ליזי דלריצ'ה: "הם מכירים רק את ראש הרשות והעירייה. הם מצפים שהם יריבו עבורם, יילחמו את המלחמות, יביאו הישגים. הכל מתנקז אצלנו. זה לא רק חינוך - זה ביטחון, זה פרט, אפילו רפואה, בטח עכשיו בתקופה הכי קשה, טיפולי נפש, פסיכולוגים. הכל מתנקז לעירייה ולאנשי המקצוע. חד משמעית".

את חושבת שיש לך את הכלים והסמכויות, או שזה חוזר למשרד החינוך?

ליזי: "אני חושבת שיש מצב מורכב שבו הסמכויות לא אצלנו, אבל האחריות כן. לא נתנו לנו אותה, אלא לקחנו אותה. הציבור שלנו גם מצפה מאיתנו לזה. אנחנו רואים את ההשלכות של חוסר טיפול. לכן אנחנו הופכים עולמות ואנחנו מאוד יצירתיים וחושבים כל הזמן מחוץ לקופסה. אנחנו מקימים מיזמים, גם באמצעות השלטון המקומי וגם מיזמים פרטיים. אבל אין תקציבים ואין משאבים. זה לא יחזיק כך לאורך זמן".

בני ביטון: "אנחנו המון שנים מבקשים שייתנו לנו סמכויות. ליזי אמרה בצדק - אנחנו לא מחכים להם, אנחנו לוקחים סמכויות. זה לא פשוט כשאתה לוקח סמכויות ואין לך באמת סמכויות. אנחנו עושים הכל. לי יותר קל להגיד מאשר לליזי. מי שמנהל בחמש השנים האחרונות זה הרשויות המקומיות. לקחנו את הסמכויות, אבל בפועל הממשלה מפחדת להעביר לנו את הסמכויות. ראשי רשויות חזקים שיש להם כוח מצפצפים על המשרדים הממשלתיים.

"בפועל, אנחנו כראשי רשויות שמים את החינוך בקדמת הבמה. בעיריית דימונה 50% מהקציב הולכים לחינוך".

דיברתם על תקציב. משרד החינוך מתקצב בצורה דיפרנציאלית. החלוקה הזו הוגנת? כי בשנים האחרונות שמענו את הרשויות האמידות אומרות שמפלים אותן לרעה.

ליזי: צריך להסתכל על המכלול. צריך להסתכל על המצב הסוציו-אקונומי של העיר וגם על המצב של הרשות המקומית. גני תקווה מורכבת מארנונה למגורים ו-5% מסחר. זה מאוד דומה לכפר ערבי. אין לנו משאבים, אבל יש תושבים עשירים שיכולים לשלם. האם תושבים עשירים שמשלמים את המיסים הכי גבוהים ואת מרב כספם על מס הכנסה, האם גם פה הם צריכים לשלם יותר עבור החינוך? צריך להסתכל על התמונה המלאה".

דימונה נחשבת פריפריה, אבל ההישגים בלתי מבוטלים. באמת עשית שינוי. איך עשית את זה?

בני: "כשקיבלתי את הרשות לפני 12 שנה ממאיר כהן, שהיה מצוין, עשינו שינוי. זה לא רק כסף. בלי כסף אי אפשר להגיע לשינוי, אבל צריך הון אנושי חזק. כולם תוצרת דימונה. למזלי, ב-12 השנים האחרונות החלפתי את כל הסוללה הניהולית.

"מנהל בית ספר, כמו ראש עיר, כשהוא מנהל הפירמידה, הדברים הולכים. 50% מתקציב עיריית דימונה הולכים על חינוך. הרשות המקומית, כמו שאמרה ליזי, לקחה את העניינים לידיים. כשאתה מביא את הכסף, את ההון האנושי - דימונה זכתה בשנים האחרונות בפרסי חינוך. זה מה שרואים. כש-98% מהילדים שלך מתגייסים, 67% לגיוס משמעותי, ואתה מקבל יחד בסוף כל שנה גיוס משמעותי לצה"ל - זה מראה שצבא וחינוך הולכים ביחד".

דיברת על ההחלפה של שדרת הניהול. אתם לוחצים על המנהלים להביא תוצאות?

"התשובה היא חד משמעית כן, אבל לא רק הישגים לימודיים. זכינו בפרס החינוך הארצי ובעוד פרסים בשנים האחרונות. הסיבה היא שאנחנו לא משאירים אף אחד מאחור. בת ים היא אחת הערים הגדולות, אבל אחת הערים במרכז עם פריפריה מורכבת. אנחנו רואים שבסופו של דבר האינטגרציה במערכת החינוך והעובדה שלא לוקחים רק מצטיינים ורצים איתם קדימה, אלא אתה רץ עם כולם, עושים את ההבדל. במספרים מוחלטים משקיעים את הכסף בחינוך מעבר למה שצריך לתת. אגב, לא רק בחינוך הפורמלי. יש הטבות לחוגים בין א'-ד'. זה פרויקט שהוא 100% שלנו. אין שם שקל מהמדינה.

"אבל לא נשפוך את התינוק עם המים. אנחנו רוצים את הכסף של הממשלה. איך בני אמר? אנחנו לוקחים סמכויות. לקחנו את הכוח לידיים. הממשלה מודה לנו, גם משום ההיכרות הספציפית עם הציבור שלנו. בסופו של דבר אנחנו מכירים את האנשים שלנו".

אתם מרגישים שיש תחרות?

בני: "יש פרגון הדדי בינינו. יש תחרות מאוד בריאה. לא היה שלטון מקומי כמו בתקופה הזאת. אתה רואה את ראשי הרשויות. אני מכיר את כל 289 ראשי הרשויות. כמו שנאמר, המשאבים לא שווים. אין מה לעשות. יש פערים".

ליזי: "בעיקר, יש למידת עמיתים. אם אני מסתכלת ורואה משהו, אני מאמצת. אני מיד שולחת את האנשים שלי, ולא היתה פעם אחת שהם לא חזרו עם כל הפרטים. זה הדדי. אנחנו מפרגנים אחד לשני. אנחנו מסתכלים על השכנים. אנחנו בודקים".

צביקה: "אני שמח לראות שאני ראשון ואני מפרגן מאוד לשכנים שלי אם הם עוקפים אותי".

ליזי: "לא כולם הולכים על הקווים, יש לומר. יש ועדות השמה ומיונים. חינוך מיוחד. מסגרות מתאימות. לפעמים בעיר אין את המסגרת המתאימה. אנחנו מבקשים את המענים וזה לא תמיד אותו מחוז ויש כאלה שמראש אומרים לא. אבל האתגר הכי גדול הוא נושא הלמידה החברתית והרגשית. גם בשנים האחרונות זה מתעצם, אבל ילדים צריכים לפתח חוסן. המצוקה הגדולה באמת עושה רגרסיה. גם אצל ההורים. הסיפור צריך להיות משולב. צריך לטפל גם בהורים. התעקשתי תמיד להחזיר את הילדים לבית הספר. אני חושבת שכל הדבר הזה, החזרה המהירה של ילדים לבתי הספר, הציל את התלמידים וגם את ההורים".

נועם: לסיום. בני, מה היעד הבא מבחינת החינוך אצלכם?

בני: "שמשרד החינוך יעמוד בצד. הוא רק מפריע לנו. אנחנו יודעים לנהל את היישובים שלנו. אנחנו רוצים לשים בקדמה את החינוך המיוחד. הקמתי גן שיקומי מ-3-0. אני רוצה להקים 'עלה נגף' בנגב המזרחי. והדבר השני זה איכויות, תוכניות, הבגרויות. ממוצע 92 זה יפה. אנחנו רואים שאנחנו מעלים אותו כיום, גם בעידן הבינה המלאכותית. אנחנו מתחילים להתפנק".

בראיון מוקדם יותר שנערך בוועידה שוחח יו"ר מרכז השלטון המקומי, ראש עיריית מודיעין-מכבים-רעות חיים ביבס עם כתבת "ישראל היום" שירית אביטן כהן. 

כשאתה פוגש במשרדי הממשלה כמה אתה מרגיש, רואה, שהחינוך בסוף, כאתוס, נדחק אחורה?

"תוכנית כיתות הלימוד - יש מחסור. היסטורית, היינו בלחצים. נכנסנו למלחמה, חזרנו עם 50%. התשואות עלו ב-50%. אם אני בונה בית ספר יסודי ב-30 מיליון, אני צריך להביא עוד 15 מיליון מהבית. מחצית מהבנייה נעצרה. אנחנו כבר במחסור של 8,500 כיתות.

"זה כמו בתחבורה. הבינו שיש משבר בתחבורה ויצרו תוכנית של 20 שנה קדימה. גם כאן, אם לא יבינו שצריך פתרון של 20 שנה קדימה, לא ירגישו את זה ב-1 בספטמבר הנוכחי. אנחנו ב-1 בספטמבר 2026 נרגיש את המחסור. שנים התקדמנו כדי להתאים לילדים את כל התשתיות, חללי עבודה משותפים, טכנולוגיה. עכשיו אנחנו חוזרים אחורה לקרוואן מסכן שדולף בחורף."

אז בשנה הבאה ילדים ימצאו את עצמם בלי בית ספר?

"בדיוק. יהיה משבר מאוד גדול ואנחנו פספסנו את הכניסה שלנו באופן מלא לבינה המלאכותית. במקום זה אנחנו מתעסקים בתשתיות. במקום להביא בתי ספר עם מערכות טכנולוגיה כדי לקחת ילדים קדימה."

חוק הגיוס: "אחיכם ייצאו להילחם ואתם תשבו פה?"

חוק הגיוס מאיים שוב לפרק את הממשלה. אתה חושב שהממשלה בראשות נתניהו יכולה להתפשר?

ביבס: "מה שהיה פה עד 7 באוקטובר לא דומה למה שקורה אחרי. מכבים רעות מודיעין מובילה בגיוס. זאת גאווה גדולה לעמוד בבסיס המטכ"ל. בזמן חירום יש לזה מחיר. מיטב בניה ובנותיה של העיר שלנו נהרגו במלחמה. לא פרופורציונלי לשום דבר".

לראיון המלא עם חיים ביבס.