מה קורה לחברה כאשר מופר האיזון העדין בין הסמכות המקצועית של נותני השירות הציבורי לבין ציפיות הציבור מהם? כאשר תפקידים מיטשטשים, גבולות נפרצים והאמון מתערער - לא רק בעלי התפקידים נפגעים, אלא גם המערכות הציבוריות שאמורות להוות את התשתית לחברה בריאה וצומחת.
כאשר יותר ויותר הורים מבקשים להכתיב לעובד ההוראה את דרכו החינוכית, קשה להבין כיצד אנשי החינוך יכולים למלא את שליחותם הערכית והמקצועית. איזו מערכת חינוך יכולה להתקיים לאורך זמן כאשר האמון, שעליו היא נשענת, נפגע פעם אחר פעם?
מקצוע ההוראה מתנהל בין זירות רבות. הוא דורש מעובד ההוראה להיות סוג של "סופרמן". כשהוא נכנס בשער בית הספר מונחות על כתפיו ציפיות רבות - להקנות ידע, ערכים ומיומנויות, ולא רק. הוא נדרש גם להתמודד עם בעיות גדולות ומורכבות, בין היתר עם מחסור כרוני בכוח אדם, כיתות וגנים עמוסים ואלימות רבה. ולצד כל אלה, במציאות הביטחונית של מדינת ישראל, עובד ההוראה צריך להעניק רצף, יציבות ושייכות בשגרת חירום ובחירום.
ובדיוק משום שמקצוע ההוראה מתקיים בלב סביבה רבת אתגרים - פדגוגיים, רגשיים, חברתיים וביטחוניים - השותפות שבין בית הספר להורים חשובה מתמיד.
הורים המעורבים בחיי המוסד החינוכי יכולים להיות כוח מסייע ובונה. תרומתם נובעת לא רק מהידע ומהכלים שהם מביאים עימם, אלא בעיקר מהקשר שהם יוצרים עם בית הספר. קשר המבוסס על אמון, על כבוד ועל שיתוף פעולה.
כשהחיבור הזה מתקיים, הוא מייצר מרחב חינוכי שלם יותר, כזה שמעצים את הילד, מחזק את בית הספר, ומעניק גם להורים תפקיד פעיל ומשמעותי בתהליך החינוכי.
אלא שבשנים האחרונות הגבול שבין מעורבות להתערבות הולך ונשחק יותר ויותר. במקום שיח, נוצרת התנצחות. במקום שותפות, מופעל לחץ. וכאשר הלחץ גובר, גולשת התערבות הורית גם למחוזות של אלימות מילולית או פיזית, כניסה לבית הספר ללא תיאום, פניות תוקפניות למורים או לגננות, שיח מזלזל בקבוצות הורים, ולעיתים אף הפעלת אמצעי השפעה כוחניים.
תהליכים פסולים אלה פוגעים לא רק באנשי החינוך ובנשות החינוך, אלא גם בערכים היסודיים שעליהם מושתתת מערכת חינוך בריאה: כבוד הדדי, סמכות מקצועית ואמון בין הבית לבין בית הספר.
כאשר גבולות אלו נפרצים, נפגע המרקם החברתי העדין שמאפשר לבית הספר לתפקד כמרחב יציב ומחנך, כמוסד שמהווה חוסן של קהילה וחברה.
דרושים אנשי חינוך חזקים
ההשלכות של תופעה זו הן הרסניות. הן שוחקות את מעמדו הציבורי של איש החינוך, מחלישות את סמכותו מול התלמידים, ובמקרים לא מעטים מובילות לנטישה של עובדי הוראה ולחוסר רצון להצטרף אל מערכת החינוך.
אם אנחנו רוצים מערכת חינוכית ציבורית חזקה, אנחנו צריכים אנשי חינוך חזקים, וכדי לחזק אותם, אנחנו חייבים לתמוך בהם.
ככל שיש תהליכים חינוכיים שיש לגביהם מחלוקת, לגיטימי ונכון לקיים עליהם דיון, אך לא במחיר של אובדן גבולות.
המרחב החינוכי זקוק לשותפים, לא למחליפים. רק כך נוכל לעצב מציאות שבה ילדינו גדלים עם גבולות, ערכים ואחריות.
הכותבת היא מזכ"לית הסתדרות המורים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו