פרופ' אוריאל רייכמן, הנשיא המייסד ויו"ר דירקטוריון אוניברסיטת רייכמן, החליט לאחרונה להעניק תואר דוקטור לשם כבוד לעידן קלימן – יו"ר ארגון נכי צה"ל ולוחם צה"ל לשעבר שנפצע אנושות בקרב.

רגע לפני טקס הענקת התואר, נפגשו קלימן ופרופ' רייכמן לשיחה מרגשת שעסקה במשמעות, שיקום וחזון – וגם במסלול חיים ששינה כיוון בעקבות המפגש בין האקדמיה לעולם הפציעה.

״הסיפור שלנו מתחיל מהיחס של אוניברסיטת רייכמן ללוחמים ולפצועי מלחמה״, פותח פרופ' רייכמן ומבהיר את כוונתו: ״הבחירה להעניק תואר לשם כבוד לקלימן, דווקא בתקופה כזו, נובעת מתפיסת העולם של האוניברסיטה.

"מראש קבעתי שהיעד של המקום הזה הוא הכשרת דור המנהיגות הבא של החברה הישראלית. תפיסת העולם הזו רואה באוניברסיטה לא רק מכון מחקר, אלא מוסד העוסק בהון האנושי של החברה – ולכן עליו לדאוג למנהיגות העתיד", מדגיש רייכמן. ״זה חלק בלתי נפרד ממה שאנחנו עושים כאן״.

"רקע אנושי"

לדבריו, אין בכוונת האוניברסיטה להסתגר במגדל שן, אלא להפך – לפעול מתוך החברה ולמענה. ״מלכתחילה אמרתי שכדי לבחור את הסטודנטים שלנו, אין להסתמך רק על ציוני פסיכומטרי ובגרות, אלא יש לשקול גם את הרקע האנושי של המועמדים״.

״לכן יש לנו מדיניות קבלה ייחודית ללוחמים ששירתו חמש שנים לפחות ביחידות קרביות בצה"ל. הם יכולים להתקבל לאוניברסיטה על סמך הישגיהם בשירות הצבאי. ככלל, איננו דורשים פסיכומטרי או תעודת בגרות גבוהה ממי שמפגין פוטנציאל למנהיגות, מסירות ומחויבות מוסרית וערכית למדינה״.

״לאורך השנים לא התאכזבנו מהבחירה שלנו באותם אנשים – ולכן זו המדיניות שלנו: להסתכל קודם כל על האדם. אנחנו בוחנים מה עשה בחייו, לא רק את התעודות שהוא מביא איתו״.

"הדרך הנכונה לשקם לוחמים"

תפיסת עולם זו, לדבריו, הובילה את האוניברסיטה גם להעניק נקודות זכות על שירות מילואים פעיל, ולהוקיר את פצועי צה"ל בדרכים מגוונות – ובכללן הענקת תואר לשם כבוד לעידן קלימן, אשר הפגין מנהיגות יוצאת דופן לאורך השנים, הן במסגרת תפקידו כיו"ר ארגון נכי צה"ל והן בפעילותו החברתית הענפה. ״זו הדרך הנכונה לשקם לוחמים – וגם לבנות חברה בריאה יותר״, מסכם פרופ' רייכמן.

לדברי קלימן, לא מדובר בסיסמאות – אלא בדרך חיים של מוסד אקדמי. ״בסוף זה אדם פרטי שמנהיג מוסד ומשפיע על חלקת האל הקטנה שלו. לא סתם נהרו לפה מאות ואלפי קצינים לאורך השנים – פרופ' רייכמן זיהה בזמן אמת את מה שאחרים טרם הבינו: פצועי צה"ל הם מהקבוצות האיכותיות ביותר במדינה, ולכן חשוב כל כך להשקיע בהם״.

קלימן מציין כי עוד לפני אירועי 7.10, כ־70% מפצועי צה"ל עבדו – נתון מרשים הגבוה בכ-10% משיעור התעסוקה באוכלוסייה הכללית, לפי הלמ"ס. ״זו הפעם הראשונה שנשיא של מוסד אקדמי אומר בגלוי שציונים אינם חזות הכול, אבל מנהיגות – כן. פרופ' רייכמן אמר לנו בפשטות שאנחנו יכולים, ושעל כל מי שיש לו פוטנציאל לפתח מנהיגות – מוטלת האחריות לפעול למען החברה.

המקום הזה העניק לי את הכלים להיכנס לכל חדר ולדעת שיש לי את כל מה שנדרש ממני – עכשיו תורי להוכיח את זה. ואני מקווה שהצלחתי״.

"נאבקתי לבד"

"20 שנה נאבקתי והייתי לבד. הרבה אנשים לאורך הדרך אמרו לי מה אני לא יכול לעשות, ומה אי אפשר לעשות – אבל כאן אמרו לי מה כן אפשר. הבהירו לי שזה רק עניין של רצון והתמדה, לצד כמה אנשים שמאמינים בך. אתה יכול להיות הכי סופרסטאר וחזק וטוב, אבל אם אין לך את האנשים שברגעים הקשים שלך נמצאים שם כדי להעצים אותך – זה כמעט בלתי אפשרי.

היום אני יודע שעל כל שעת הצלחה יש מאות שעות עבודה, ואין קיצורי דרך. שמחתי לגלות שאם אתה מאמין במטרה, ומישהו מאמין בך – השמיים הם הגבול".

נפצע כלוחם גבעתי

עידן קלימן, שנפצע אנושות כלוחם בחטיבת גבעתי והפך לדמות מובילה בקהילת נכי צה"ל, היה הסטודנט הראשון שעבורו הונגש קמפוס המרכז הבינתחומי – ביוזמתו האישית של פרופ' רייכמן. אותו מפגש היה לנקודת מפנה – ולחיבור עמוק בין עולם השיקום לעולם ההשכלה הגבוהה.

מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, שהביאה לגידול דרמטי במספר הפצועים, איחדו קלימן ורייכמן כוחות פעם נוספת. יחד הם הובילו יוזמה לאומית לפתיחת תוכניות ייחודיות באוניברסיטת רייכמן לפצועי צה"ל – במטרה להעניק לא רק תמיכה רפואית או נפשית, אלא גם כלים להשתלבות מחודשת באקדמיה, בשוק העבודה ובחיים האזרחיים.

תואר ד"ר לשם כבוד באוניברסיטת רייכמן מוענק לאישים שפועלם משקף את ערכי הציונות המקורית, היזמות, האחריות החברתית והפילנתרופיה – כהוקרה על תרומה יוצאת דופן למדינת ישראל, לעם היהודי או לאוניברסיטה.

בהודעה שקיבל לקראת הענקת התואר, נכתב: ״עידן קלימן הוא סמל למנהיגות, לאהבת הארץ ולאומץ לב. מתוך פציעתו הקשה צמח למנהיג ולמוביל דרך, המקדיש את חייו למען רווחתם ושיקומם של נכות ונכי צה"ל.

"הוא הפך את הכאב לכוח, את האתגר להזדמנות ואת המחויבות האישית לשליחות ציבורית שאין דומה לה. בפועלו כראש ארגון נכי צה"ל, הוא מעניק תמיכה רחבה – ובעיקר תקווה – לאלפי פצועות ופצועים ששילמו מחיר בנפשם ובגופם כדי להגן על מדינת ישראל״.

עידן קלימן נולד בספטמבר 1973 בירושלים, שם גדל והתחנך. לאחר סיום לימודיו בתיכון "רנה קאסן", בחר בשירות קרבי ושירת כלוחם בגדוד רותם של חטיבת גבעתי. הוא לחם בלבנון ובעזה, והצטיין עד כדי כך שנמצא ראוי לצאת לקורס קצינים. זמן קצר לפני תחילת ההכשרה, נפצע אנושות מירי במהלך קרב בח'אן יונס. מאז הוא משותק מהחזה ומטה ומרותק לכיסא גלגלים.

בעת אשפוזו בסורוקה, שוחח עם אביו, שאמר לו משפט שהפך למוטו חייו: "נכה צה"ל זה לא מקצוע – תחשוב מה אתה מתכוון לעשות בחיים".

בשנים 1994–1995 עבד עידן בקונסוליה הישראלית בלוס אנג'לס, ובמקביל לתפקידו במחלקה הקונסולרית, הרצה בפורומים ציבוריים להציג את עמדותיה של ישראל. לאחר רצח רבין, חזר ארצה והחל ללמוד משפטים במחזור השלישי של המרכז הבינתחומי – ביוזמה אישית של פרופ' רייכמן, שדאג להנגיש עבורו את הקמפוס.

ב-2007, לאחר שלוש שנים של פעילות התנדבותית בארגון נכי צה"ל, הצטרף אליו כעובד מן המניין. הוא שימש כסגן יו"ר מחוז תל אביב והמרכז, ניהל את המחלקה המשפטית, ובהמשך נבחר ליו"ר המחוז.

לפני כשש שנים נבחר לעמוד בראש ארגון נכי צה"ל, וביולי 2024 נבחר מחדש לקדנציה נוספת של חמש שנים. כהונתו משקפת מחויבות עמוקה לשיפור רווחתם הפיזית, הנפשית, החברתית והרפואית של פצועי צה"ל וכוחות הביטחון.

מסע מדור לדור

יואב צבעוני, בן 31, סטודנט שנה א' בממשל, נפצע בעזה במהלך שירותו כלוחם מגלן. כששהה בבית החולים אסותא בין ניתוחים, התראיין לרשת ב' וסיפר כי נרשם ללימודים באוניברסיטת רייכמן. נשיא האוניברסיטה, פרופ' בועז גנור, שמע את הראיון – והגיע לחדרו באותו היום.

״אני לא אשכח לו את זה לעולם. ביום של מלא אזעקות, הוא נכנס אליי לחדר וישב איתי משהו כמו שעתיים. דיברנו על ישראל, על האקדמיה ועל החיים. זה היה משהו מיוחד, שלדעתי מגלם את הרוח של רייכמן. הוא הבטיח שאלמד ברייכמן כשאתאושש״, מספר צבעוני – וכך אכן היה.

״נפצעתי בבית לאהיא בעזה ואיבדתי את רגל שמאל. מבחינתי, לחזור ללימודים היה חלק בלתי נפרד מהשיקום – הוכחה שאני לא מוותר על החיים האלה. עשייה היא מילת המפתח כשמדברים על שיקום, ולכל פצוע יש את העשייה שלו״.

״קל מאוד לחזור הביתה, לשכב על הספה ולקבל קצבה מהמדינה – אבל זה מדרון חלקלק שמוביל למקומות רעים. דווקא לצאת, לעשות ולהתמודד – זה החלק שמחזיר אותנו באמת לחיים. האקדמיה היא דרך מצוינת לבנות מסגרת בריאה, עקבית ומקדמת״.