"מתייצבים, אך החיים מתפרקים": הסטודנטים שמתמודדים עם עול המילואים

סטודנטים רבים נדרשים לעזוב שוב את שגרת הלימודים, העבודה והמשפחה בעקבות גיוס המילואים הנרחב, לעלות על מדים ולחזור לשטח. זה קורה בתקופה הקריטית שלפני סיום הסמסטר, ורבים מהם מרגישים שהמדינה השאירה אותם מאחור.

"בזמן שסטודנטים מתמודדים עם לחצי סיום הסמסטר, רבים מהם נקראים שוב לשירות מילואים ונקרעים מהשגרה פעם נוספת", אומרת סיון קורן, יו"ר התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית. "נוסף על המחיר האישי שנשאו במהלך המלחמה - שירות ממושך, פינוי מבתיהם או התמודדות עם אובדן - רבים מהם מתמודדים גם עם מחיר אקדמי כבד: קושי להשלים את החומר, לעמוד בדרישות, ולחזור למסלול הלימודים".

לדברי קורן, "יש מוסדות אקדמיים שמגלים אחריות ומציעים סיוע אמיתי, אבל אחרים בוחרים לעצום עיניים כאילו ההתמודדות עם שירות מילואים ממושך היא עניינו הפרטי של כל סטודנט. בזמן שמגזרים אחרים מקבלים סיוע נרחב מהמדינה, הסטודנטים נותרים שוב ושוב מאחור בלי פתרונות אמיתיים. הגיע הזמן שממשלת ישראל והמוסדות האקדמיים יפסיקו להתנער מאחריות ויתנו לסטודנטים את מה שמגיע להם - ועכשיו".

הלימודים והמבחנים שהתפספסו, העבודה שנעצרה ובעקבותיה הקושי להתפרנס, הקושי עם בני הזוג, הריחוק מהחברים והמשפחה, והתחושה שמקבלי ההחלטות פשוט לא רואים אותם ולא מחלקים את הנטל באופן שווה: יוראי, שילת ושמואל, שלושה סטודנטים שנקראו למילואים בפעם המי־יודע־כמה, מספרים על הקשיים האקדמיים, הכלכליים והאישיים במדינה שהם כל כך אוהבים.

"חי על מזוודה באוטו, עובר בין המילואים להורים, לחברים"

יוראי הר לבן, בן 27, לומד מנהל עסקים במרכז האקדמי רופין

"זה סבב המילואים השלישי שלי", אומר יוראי, בן היישוב חלוץ הסמוך לכרמיאל, שמשרת בימים אלה בגוש עציון, "והדבר שהכי מפריע לי זה הפרנסה. אני צלם, מייצר סרטוני רשת לעסקים, וזה פוגע בלקוחות. בתחילת המלחמה היתה להם סבלנות והייתי מקבל תשובה כמו 'שמור על עצמך', היום אומרים 'נמצא כבר מישהו אחר'. זה מבאס, כי אני נותן את הנשמה", הוא אומר.

"במילואים אני מקבל תגמול מינימום מכיוון שאני עוסק פטור, ונאלצתי לעזוב את הדירה כי היה קשה לי לממן אותה. אני חי על מזוודה באוטו, עובר בין המילואים להורים, לחברים, כי לשלם שכר דירה ולא לגור בה לא משתלם".

והלימודים?

"לא למדתי כלום כבר חודשיים, אין פה קליטה, אין פרטיות, בכל רגע הקפצה. מבחינת המוסד שאני לומד בו, אין יותר מדי שיעורים מוקלטים וזה מקשה ללמוד. אני לא יכול לגשת למבחנים, ונאלץ לדחות הכל. מובן שגם הפן האישי והחברתי נפגע. קשה לנהל מערכות יחסים או לשמור על קשר עם חברים, אתה מרגיש מנותק. החיים נמשכים, אנשים טסים, עובדים, לומדים, ואתה בחוץ".

יוראי אומר בכנות ששקל לא להגיע למילואים, אבל לבסוף התייצב. "המ"פ אמר 'אם לא תבוא, החברים פחות ייצאו הביתה', וזה גרם לי לארוז תיק ולנסוע", הוא מסביר, "אבל אתה רואה עוד ועוד אנשים שלא מגיעים למילואים.

"זה מכעיס שיש קבוצות שפטורות באופן אוטומטי משירות צבאי וממילואים. הטיעונים של חרדים שהם פשוט נמנעים מזה, מכעיסים אותי. אותו דבר לגבי בני האוכלוסייה הערבית שפטורים מתרומה לחברה, אבל מקבלים הקלות וקדימות במוסדות האקדמיים בשל העדפה מתקנת. אני לא מבין איך זה הגיוני".

"ככה אי אפשר לסיים את התואר"

שילת כהן, בת 28, לומדת אמנויות, מדעי המדינה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה הפתוחה

עבור שילת, תושבת מצפה יריחו שמשרתת בחטיבת כפיר, זה סבב המילואים השלישי לאחר שכבר חצתה את רף ה־200 ימים. "בתקופות מבחנים שלא יכולתי להגיע, פניתי והתשובה היתה 'תדחי את המבחן ואת הקורס לשנה הבאה', אבל אני לא יכולה לדחות כי תיכף יש עוד סבב מילואים ואני לא רוצה למתוח את התואר בעוד שנה", היא מספרת.

"הרגשתי אטימות, זה הדבר הכי מסתכל שחוויתי בזמן המלחמה. כרגע אני בשלב של העבודות הסמינריוניות, וזה לא מתקדם לשום מקום כי אני במילואים ולא יכולה לפגוש את המרצים. אני לא יכולה ככה לסיים את התואר" . ועם כל הקושי, שילת לא מוותרת על שירות המילואים: "אף אחד לא יכול להכריח אותי לבוא למילואים, אבל כשהמדינה קוראת לי אני באה כי צריכים אותי".

"להנגיש את הזכויות"

כמי שבשגרה עובדת בקשרי החוץ של התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית, אומרת שילת כי "אנחנו 70 אלף סטודנטים וסטודנטיות שמשרתים במילואים. זו כמות גדולה, אנחנו כוח עצום שמניע לא מעט תהליכים, גם בצבא וגם באזרחות. המדינה עושה הרבה, אבל אני מאמינה שאפשר לעשות יותר – גם בנושא הלימודי וגם בנושאים אחרים כמו מלגות לימודים לסטודנטים. גם סיוע נפשי זה קריטי, ורצוי שהמדינה תתמוך יותר.

"לסטודנטים יש זכויות, אבל זה לא מספיק מונגש וצריך שיידעו שיש להם אותן. וכמובן גם נושא הדיור שתמיד היווה בעיה, בטח עכשיו כשיש סטודנטים שפוטרו מהעבודות שלהם".

"הכי קשה זה שאני בעצם לומד לבד"

שמואל קפלוטו, בן 25, לומד פוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן־גוריון בנגב

שמואל, תושב באר שבע, עלה לבדו בגיל 15 מאיטליה כדי להתגייס לצה"ל ושירת כלוחם וכמפקד בחטיבת גבעתי. זה סבב המילואים הרביעי שלו בעזה, האחרון היה בחודש דצמבר: ‎"יש מילואימניקים שהם בעלי משפחה וזה מאוד קשה להם, ועדיין הם מתייצבים. לי יש בת זוג וגם לה מאוד קשה. גם כסטודנט כמעט בלתי אפשרי לתפקד, ובטח לא להיות ברמה של כולם".

‎את הקריאות לסירוב הוא דוחה נחרצות. "אצלי לסרב זו לא אפשרות, לשם כך הגעתי לכאן ואם קוראים לי אני מגיע", הוא מדגיש, "אבל אני מרגיש שיש פה חוסר סדר או חוסר ניהול, כי אין באמת שוויון בנטל. בתור יהודי דתי אני מצפה מהציבור החרדי להתגייס, וזה חייב לקרות בהקדם.

"אני לא חושב שבציונות הדתית יש רמה נמוכה יותר של ידע או לימוד תורה, ועדיין זה מגזר שמשרת בהמוניו בכל החזיתות - דווקא בשם הדת. הם יודעים לשלב את זה, וזה מה שאני מצפה שכולם יעשו. מובן שאנחנו לא שוכחים את החטופים, וכולם רוצים להחזיר אותם הביתה".

הפער בלימודים

‎שמואל סבור שיש מעטפת טובה למילואימניקים, אך הקושי לסטודנטים קיים. "יש מענקים, גם טיפולים אישיים, אבל יש קושי לימודי", הוא מציין. "הכי קשה לי בלימודים זה שאני בעצם לומד לבד. מאז השנה שעברה אני לא מצליח להגיע לשיעורים, וגם אם אני מגיע אליהם אני ממש בפער, ולא נמצא באותו קו עם החברים שלי.

"משנה א' אני לומד לבד. מסיים את המילואים ומשלים את החומר, ואז אני ניגש לעבודה או למבחן, אבל הכל בלמידה עצמית. המרצים אצלי מבינים את המצב ומנסים להקל עם מטלות חלופיות, אבל שמעתי על הרבה סטודנטים מתוסכלים במחלקות אחרות באוניברסיטה. אצלי במחלקה מאוד עוזרים ומנסים לבוא כמה שיותר לקראתך".