הנתונים המדאיגים נחשפים: התוכנית למניעת אובדנות מיושמת בפחות מארבעים אחוז מהכיתות הרלוונטיות

אוזלת היד של משרד החינוך: התכנית למניעת אובדנות בבתי הספר מופעלת ב-2,000 כיתות ט' וזאת מתוך 5,500 כיתות ט' ברחבי הארץ. כלומר, מרבית התלמידים, כשני שליש (63%) מהתלמידים בשכבת הגיל הזאת לא מקבלים כלים להתמודד עם מצבים נפשיים קשים, דיכאון או מצוקה, בטח בשנה האחרונה מאז אירועי ה-7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל שערערה את שגרת החיים.

במסגרת ציון שבוע האובדנות, ועדת החינוך של הכנסת קיימה היום (שלישי) דיון במימוש תכנית "בוחרים בחיים" למניעת אובדנות בקרב תלמידים בדיון עלה כי חוסר בתקציב מביא לכך שהתכנית הייעודית איננה מופעלת בכל כיתות ט'. כאמור, התכנית פועלת רק ב- 37% מהכיתות.

נציגת משרד הבריאות שיראל הרוש-עזרן ציינה כי מדי שנה ישנם בישראל כ-500 מקרי התאבדות בכלל האוכלוסייה ו-7,000 ניסיונות מדווחים, "התאבדות היא סיבת המוות השנייה בקרב בני נוער בשנים האחרונות והשלישית בקרב בנות נוער. ההערכה היא שישנם כ-80 מקרי התאבדות בשנה בקרב צעירים עד גיל 24 אך משרד הבריאות לא מחזיק בפילוח של המרים של עד גיל 18 וכי קיימים נתוני חסר בנושא".

הערכה: רבע מכלל 500 המתאבדים בשנה הם ילדים מתחת לגיל 18

לטענת יו"ר המועצה הלאומית למניעת אובדנות פרופ' גיל זלצמן, "ההערכה היא שרבע מכלל 500 המתאבדים בשנה הם ילדים מתחת לגיל 18. דווקא בתקופת הקורונה והמלחמה יש פחות התאבדויות. הבעיה היא שאנחנו יודעים שהצונאמי עוד יגיע".

מנהלת אגף בכיר שירות פסיכולוגי ייעוצי במשרד החינוך עינב לוק הציגה את התכנית "בוחרים בחיים" במהלכה מדברים על דיכאון ומצוקה ואופן ההתמודדות עימם, אך כאמור התכנית מופעלת רק ב- 2,000 כיתות כיתות ט' (מתוך 5,500 כיתות ט'). מדובר על שבעה מפגשים ולדבריה, "כיתה ט' זה השלב הנכון לקיים את השיח. הילדים מעידים שהעובדה שמדברים איתם באופן ישיר על המצוקות שלהם והיכולת לפנות לעזרה – עושה שינוי משמעותי. אם יהיה גידול בתקציב נוכל להרחיב את המענה". 

יו"ר הוועדה ח"כ יוסף טייב ביקש ממשרד החינוך להעביר לוועדה פילוח לפי אילו קריטריונים בוחרים להפעיל את התכנית. עוד ביקש להכין תכנית צפי תקציבי "ואני אפעל עם השר מול האוצר כדי לקדם את התכנית החשובה הזאת שצריכה להינתן לכלל תלמידי כיתה ט'. בואו נסתכל לטווח הרחוק. תכינו את עצמכם לקראת הצונאמי הזה שיגיע".

אחת המשתתפות בדיון, עמית, חשפה בפני הנוכחים את החוויה האישית שלה: "יש לי היסטוריה של אובדנות. לפני כעשור בכיתה י"ב פניתי ליועצת בי"ס בפנימייה שבה למדתי. היא פנתה להורים שלי שהגיעו מיד. זה היה מאד מלחיץ. כמו בבית משפט, הרגשתי שאני יושבת על ספסל נאשמים מול ארבעה אנשים: המנהלת, היועצת וההורים שלי. ידעתי שאני בדיכאון אבל לא אמרתי אובדנית, אלא רק אמרתי להם שאני קצת עצובה, שאין לי תיאבון ולא ישנה טוב.

"לאחר השיחה הזאת הרגשתי שאני הבעיה, שזעזעתי את המערכת ושעכשיו לא יקרה עם זה כלום. וכך אכן היה. לא קרה עם זה כלום. צריך שאחרי שבוע, חודש, יהיה מישהו שישאל מה קורה עם זה".

עמית סיפרה על מענה שקיבלה בעל"ם: "שם יכולתי לדבר אנונימית, הייתי שומעת שם על אנשים כמוני ואז יכולתי לשפוך שם את 'הדפיקות' שלי. בבי"ס לעומת זאת לא רציתי שיסתכלו עלי כיצור דפוק".