קרן מונדר, פדויית שבי: "אבא שלי עדיין שם כבר 172 ימים, אתם מאמינים?"

קרן מונדר, אשת חינוך מצטיינת, מורה לחינוך מיוחד, פדויית שבי, אמרה לראשונה מאז חזרתה מעזה, בוועידת אשמורת השלישית למנהיגות החינוך של ישראל:
"אסור שיוהרה ושכרון כוח יובילו את קבלת ההחלטות"

"קהילת ניר עוז מגוונת וחפצת חיים, הבית שלי מאז ולתמיד. אני התוצר של החינוך הקיבוצי, ושל מוסר עבודה שירשתי מהוריי – אמי רותי, שחזרה עמי מהשבי, ואבי אברהם, שעדיין בשבי החמאס."

"בהזדמנות זו אני רוצה לשאול איך באים לידי ביטוי הערכים אליהם חונכנו. ההפקרות אליה נקלע הדרום היא טרגית וכואבת. משפחתי ורבים אחרים עברו חורבן. ה-7 באוקטובר ייזכר כיום של שבר ביחסי האמון בין אזרחים למדינה. מקהילת ניר עוז נרצחו 40 מבוגרים וילדים, כמו כן נמצאים עדיין בשבי מתוך הקהילה 27 חטופים חיים ו-10 נרצחים חטופים. 40 נשים וילדים נפדו ושבו הביתה. כרבע מהקיבוץ נרצחו או נחטפו. הובסנו."

"אני הפסדתי את אחי האהוב רועי שנרצח אל מול ביתו באותה השבת, וביתו נשרף כליל מבלי שנותרו פיסות זיכרון חיות ממנו. אבא שלי עדיין שם כבר 172 ימים. אני חזרתי מן השבי אחרי 49 ימים נוראיים, ואבי שסובל מבעיות בריאותיות – עדיין שם, אתם מאמינים?"

"אני לא מצליחה להירגע מהמחשבה עליו לבד, ישן על מזרון, בחור מטונף, לח וחשוך. ללא יחס אנושי, ללא זכויות. נפשי אינה מוצאת מנוחה. אני מתחננת לכל מקבלי ההחלטות, בשם אבי, שכבודו ובריאותו נרמסים – תעשו את מה שהיה צריך לעשות ביום שאחרי הטרגדיה."

"לרגע לא הרגשתי גיבורה, הרי היינו חסרי אונים וחסרי הגנה. הייתי צריכה להתגבר על המציאות הנוראית ולשמור על אנושיות כדי לשרוד, ולעמוד בהבטחה שלי לעצמה כדי להחזיר את אוהד בני הביתה, כדי שיהיה לנו עתיד משותף."

"לנוכח אוזלת היד של המדינה, המטה האזרחי של המשפחות לקח פיקוד, ואני מודה להם על כך. אני אסירת תודה לכל האנשים המדהימים המשרתים את המטרה הנעלה להחזיר את החטופים, ולעזור לנו המשפחות. לבי עם החיילים שמסכנים את חייהם ואלו שנפלו, לבי עם המתנדבים."

"אסור שהיוהרה ושכרון הכוח יובילו אותנו בקבלת ההחלטות. לא ניתן לנרמל את החיים, לנסות לחיות ביקום מקביל בארץ, כאשר 134 חטופים עדיין שם בשבי. אני מצפה לראות את ראשי המדינה וראשי המשק, פועלים לאור הערכים היהודיים, הישראלים והציוניים – שבשמן הוקמה המדינה. לעשות את המעשה המוסרי היחיד ולהחזיר את החטופים הביתה למשפחותיהם או לקבורה. רק אחרי זה נוכל להתחיל להחלים. רק בעקבות מהלך זה נוכל להתמודד עם תקומה."

"תחשבו מתי בפעם האחרונה יצא לכם להרהר בחטופים שנמצאים שם? על הנשים הצעירות והילדים? על הגברים הפצועים? על הסבים הקשישים? על התקווה שלהם לחיות את חייהם כמוכם בחירות או על הייאוש והפחד שהם נתונים בו? על כל ישראלי לשים את עצמו במקומנו."

אם לא יושבו החטופים בקרוב, הדבר ישליך על דמותה של החברה בישראל לדורי דורות."