"מי יכולים להבין בני נוער כמו בני נוער בעצמם": המפגש המרגש בין השמיניסטים מתל אביב ואופקים

מפגש מרתק בין תלמידי אופקים לתלמידי תל-אביב התקיים הבוקר (שלישי) בשכונה שנפגעה במתקפת חמאס בשבת השחורה. התלמידים נפגשו יחד עם גיבורי העיר וערכו מעגלי שיח משותפים תחת הכותרת, "מי יכולים להבין בני נוער כמו בני נוער בעצמם".

את הבוקר פתחו בני הנוער באווירת טיול שנתי. הצחוק המתגלגל, הבדיחות הפנימיות. תחילה לא היה ניתן להבחין מי הגיע מאופקים ומי מת"א. כולם התקבצו יחד במתחם לנוער "המגנט" כשאחת המורות קוראת לעבר חלק מהם שהתכנסו בפינת העישון "שאני לא אראה את מה שאני לא צריכה לראות". משם המשיכו התלמידים לסיור בשכונה הסמוכה עם שרי טהרני תושבת השכונה. קשה להצליח לגרום לקבוצה של נערים מפוצצת הורמונים ואנרגיה להקשיב, אך לאחר כמה דקות של צעידה, הטיול החביב הפך לתיירות אופל של ממש, "פה הבית של רחל?" שאלה אחת הנערות, שקיבלה תשובה חיובית לשאלתה, "וכאן נרצח אבי חטואל". כולם בדממה.

הסיור המשיך כששרי הנהדרת והמרוגשת מספרת על הגבורה של התושבים, על השכנים ועל כל הכוחות שהגיעו לסייע. גם הנערים שהגיעו בשיא הפוזה של המתבגר שיודע יותר טוב מכולם הוכו תדהמה. תלמידי תיכון אורט סינגלובסקי מתל אביב קצת יותר, חבריהם מתיכון עמל אמירים המקומי הסתובבו כמו בוגרים לכל דבר, כי כשהצחוקים פוגשים את המציאות שחוותה העיר באותה שבת הם הבינו את גודל האחריות שעל כתפיהם גם בתיווך המציאות למקבילהם מהמרכז. בסוף הסיור בשכונה ש-48 מתושביה נרצחו, הצטלמו כל התלמידים ליד ציור הקיר העצום בכניסה לשכונה עם דגל ישראל.

כמה כיף לראות שוב את הרצינות מתחלפת חזרה לצחקוקים והעקיצות של השמיניסטים בדרכם חזרה למרכז "המגנט". הם היו צריכים את ההפוגה הזו מפני שזמן קצר לאחר מכן התיישבה מולם שירן אבוהרון אשתו של רוני ז"ל שוטר תחנת רהט שיצא באותה שבת מביתו, הציל חיים של רבים ולא חזר. התלמידים ישבו מרותקים מול שירן שנשאה דברים באומץ וגאווה.

עילאי דסה, נער מאופקים שאל שאלה מעניינת, נוקבת, ואפילו די קשה, "כשאת שמה על כף המאזניים את החיים של האנשים שרוני הציל אל מול החיים שלו עצמו, היית נותנת לו בדיעבד לצאת מהבית?". שירן לא היססה, כאילו הייתה מוכנה לשאלה הזו: "אם הייתי שואלת אותו איך הוא היה רוצה למות, הוא היה בוחר ככה - על קידוש השם. אני יודעת עם מי התחתנתי, הוא תמיד היה קופץ ראשון לעזור לכל בנאדם, הוא תמיד שם את האחרים לפניו, בי אין חרטה ואני בטוחה שגם לו אין".

בחלקו השני של היום הנערים התיישבו במעגלי שיח והתבקשו להציג את עצמם ולהוסיף במילה אחת מה הם מרגישים בקשר לאסון שמחת התורה. התשובות היו לרוב "עצב" או "פחד", אך בודדים ניסו להתחכם ולהצחיק את כולם. שם נפל לי האסימון - היה ניתן לראות בבירור מי הגיע מתל אביב ומי מאופקים, לי כצופה מהצד היה ברור מי התבגר באמת ומי עדיין בדרך לשם. הקרבה לאסון שינתה משהו באותם נערים מאופקים.

כשנשאלו מה השתנה אצלם אחרי אותו אסון, ענה רז, אחד התלמידים מאופקים: "אני רוצה לתרום למדינה יותר". גם חבריו השיבו תשובות דומות. פתאום הצחוקים של התלמידים מהמרכז הפכו למבט רציני, והם לא נשארו חייבים - כמעט כל הנערות מהמרכז העידו שהן רוצות להתגייס לשירות קרבי משמעותי. לפני שכולם התפזרו לביתם הגיע גם גיבור העיר, ניבי אוחנה, מפקד תחנת אופקים ששיתף אותם בסיפורו האישי. ללא ספק את הטיול הזה הם לא ישכחו, ולא רק כי ביקרו בבית של "רחל עוגיות".