חוסר שינה, פחד לצאת מהבית, הימנעות מאכילה והרטבת לילה - אלו רק חלק מהסימפטומים הקשים שחווים ילדי הדרום, המתמודדים יום יום עם איום הקסאמים והגראדים. בעוד חלקנו עוסקים בשאלה אילו בגרויות לדחות, תלמידי הדרום נבחנים במצבים מסובכים בהרבה, ונמצאים בסכנת חיים של ממש.
במשך השנים הארוכות שבהן ספגה שדרות נפילות תכופות, הבינו במשרד החינוך שחייבים לטפל בתופעה: בשירות הפסיכולוגי של המשרד החלו להתמודד עם החרדה והפחד, ולתדרך את המורים והתלמידים באזור. כעת, כשאיום הקסאמים התרחב ל-28 יישובים שונים, רובם ממחוז דרום, האתגר הופך סבוך עוד יותר.
20-10 אחוזים מהילדים זקוקים לתמיכה, וכחמישה אחוזים מהם זקוקים לטיפול, מעריכה מנהלת השירות הפסיכולוגי של המשרד, חנה שדמי. "אנו מנחים את המחנכים לשוחח עם הילדים ולהרגיע אותם תכף כשנופל קסאם", היא מסבירה, "בשלב השני מזהים ילדים מבוהלים או במצב רוח קשה ומפנים אותם ליועצת. אם צריך, ממשיכים משם לשירותים הפסיכולוגיים".
נשימות ארוכות, צבע ומוסיקה
הטיפול בבני נוער שונה מהטיפול בילדים הקטנים, שאינם מבינים תמיד את המצב. לכן פיתחו בשירות כלים מיוחדים ומקוריים, שאחד מהם הוא "שיר לצבע האדום". בכל פעם שנשמעת אזעקה, שרים הילדים שיר משעשע, ומלווים אותו בתנועות להרפיה ולהרגעה (ראו את מילות השיר, משמאל). "אנחנו כל הזמן שרים באזעקות את 'שיר הצבע האדום'", מספרת אילנה ממושב בדרום, אמו של בן 4, "לפעמים גם לא באזעקות הילד שר את זה ושירים אחרים על אזעקות. הילדים שמו את זה בסלולרי וזה מרגיע אותם".
כלי נוסף הוא בובת הכלבלב העצוב "חיבוקי", שאותו הילדים מונחים להרגיע בעת אזעקה ולטפל בו. "ילדי שדרות ועוטף עזה כבר קיבלו את הבובה 'חיבוקי' וכעת אנחנו מפיצים את זה בגנים של היישובים האחרים", אומרת שדמי, "הילד מקבל את הכלבלב העצוב והוא מלמד אותו מה צריך לעשות בזמן אזעקה. אנחנו גם מנחים את ההורים איך לעבוד עם הבובה".
כלים נוספים הם הרפיה דרך נשימות ודמיון מודרך, הבעת הרגשות באמצעות אמנות, מוסיקה ועוד. "יצירה דרך צבע ומוסיקה בדרך כלל מועברת לקבוצות הילדים המאותרים", מבהירה שדמי, "אבל הרפיות ושיטות שונות יועברו לכל הכיתות במהלך שיעורי חברה ובמהלך שיעורים ללימודי כישורי חיים".
מתכוננים ליום שאחרי המלחמה
בעוד שדמי מסבירה את הדברים נשמעה אזעקת "צבע אדום", שלאחריה נפל קסאם קרוב לבית ספר באזור. ולריה מטיחס, האחראית על השירות הפסיכולוגי בשדרות, סיפרה שבמקרה זה, את הילדים הצליחו להרגיע והקושי היה להרגיע את אחת המורות. "הצלחנו להרגיעה מבלי לפנותה", אומרת מטיחס, "חשוב להימנע מפינוי, כי זה עלול להגביר את הטראומה". והילדים? "הם נבהלו, אבל שמרו על שליטה, הם ידעו איך לנשום ואיך לחבק ולהרגיע את עצמם".
ההתמודדות עם הילדים בזמן נפילת הטילים מאתגרת, אבל בשירות הפסיכולוגי מעריכים כי החרדות והפוסט-טראומות יעלו דווקא ביום שאחרי המלחמה. "אנו עובדים על כתיבת מערכי שיעור לחזרה לבתי הספר", אומרת שדמי, "אספנו בלוגים של ילדים שכתבו על עצמם בזמן המלחמה וזה ישמש חלק מחומרי העבודה. הילדים ינתחו את החוויות שלהם דרך הבלוגים, כשהטקסט שהם קוראים מהדהד לסיפור שלהם