כשמירב ויקטורוביץ תיכנס לבניין בית הספר אורט טכניקום בגבעתיים, כדי לפתוח עוד שנת לימודים כמורה לערבית, עברית והוראה מתקנת, היא תוצף, כמו תמיד, בזכרונות מאחיה, עמית לוזון ז"ל, שהתהלך באותו בניין כתלמיד בית הספר, עד שנים ספורות לפני מותו בתאונת דרכים במהלך שירותו ב-2003, והוא רק בן 20.
מירב היא אחת מבין מורים ותלמידים רבים שמשתייכים למשפחת השכול. "החזרה לבית הספר היא אירוע מורכב עבור מורים ותלמידים ששכלו בן משפחה", אומר אלי בן שם, יו"ר ארגון יד לבנים ואביו של חלל אסון המסוקים קובי בן שם ז"ל. "עבור מורים שחוו שכול, ההנצחה של האח או הבן שנפל נעשית דרך הפעילות החינוכית. הם פועלים להנציח את האח או הבן שנפל במסגרת אירועי יום הזיכרון, אבל זה לא מסתכם בכך. לא פעם, תלמידים שחוו שכול מצליחים להיפתח דווקא בפני מורה שחווה גם הוא אובדן".
מירב מעידה שהעובדה שאחיה בילה את השנים האחרונות לחייו בבית הספר שבו היא מלמדת והיום מונצח בו, הופכת את בית הספר להרבה יותר ממקום עבודה עבורה. "אני מרגישה שאני באה הביתה ושהתלמידים הם המשפחה שלי. במשך השנים הכרתי מורים שלימדו את אחי וסיפרו לי חוויות ממנו. למדתי עליו הרבה דברים שלא ידעתי, למרות שהיינו מאוד קרובים. הוא היה צעיר ממני בעשר שנים אבל היינו מבלים המון ביחד. לקחתי אותו אפילו לדייטים, כדי שיגיד לי אם הבחור מתאים לי, וכשבתי היתה תינוקת הוא היה מוציא אותה לסיבוב בלילה, כדי לעזור לה להירדם".
את החוויה שלה כאחות שכולה היא ממנפת כמחנכת וכמורה. "מהרגע שהתחלתי לעבוד בבית הספר, לפני 15 שנה, שמתי לי למטרה להקדיש את יום הזיכרון לו, להנציח אותו ולספר את הסיפור שלו. יש לי סרטון עליו עם שיר שאני משמיעה, והילדים מרותקים. אח"כ הם מחבקים אותי, חלק מספרים לי בעקבות זאת על דברים שקרו להם במשפחה, לעתים משתפים אותי בשכול. ליוויתי גם תלמידים שאחיהם נפלו. אני מספרת לתלמידים שלי גם על יפתח גריידי ז"ל ושחר סטרוג ז"ל, שהיו שניהם תלמידים שלי, ולימים פגשתי את האחיות שלהן. את אחותו של יפתח גריידי לימדתי ויכולנו לדבר גם כאחיות שכולות וגם כמורה ותלמידה".
מירב חשה כי "דרך הסיפורים על אחי, אני מנציחה אותו ומצליחה להעביר מסרים חשובים על ערכי החברות, המשפחה, הביטחון האישי, אהבת אדם ואכפתיות".
יפה ארזי היא מורה לחינוך מיוחד בבית הספר "גוונים" במודיעין, שבו לומדים תלמידים עם לקויות למידה מורכבות. אחיה, משה שחר (סבח) ז"ל, נהרג ב-1976 בעת שירותו הצבאי, כשהיתה בת 11.5 בלבד. וזאת, שנה וחצי לאחר שגם אביה נפטר.
"כמחנכת, העובדה שאני שייכת למשפחת השכול צפה בכל שנה, במיוחד ביום הזיכרון לחללי צה"ל. אני משתפת בפתיחות, מנקודת מבטי כאחות שכולה, על המשמעות של היום הזה עבורי. כבר מההתחלה ראיתי שהעובדה שבאתי ממקום של שכול, כאב ואובדן בילדות, מאפשרת לילדים לראות בי מישהו שמאוד קרוב אליהם ומסוגל להבין את הקשיים שלהם. בעקבות זאת, היו הרבה מקרים שבהם תלמידים שיתפו אותי בקשיים שונים שהם עוברים, לא רק שכול – גם העדר הורה בחייהם כתוצאה מגירושין. העובדה ששיתפתי אותם, בהתאם לגיל וליכולת ההבנה שלהם, באירועים משמעותיים בחיי ובדרכים שעזרו לי להתמודד – מאפשרת להם לשתף ולהיפתח. הבנתי, שסיפור חיי שובר מחיצות ועוזר להם להיפתח".
לצד החיבוק מהתלמידים, מירב מעידה שלא תמיד היא חשה בחיבוק מהחברה הישראלית. "השכול הוא פרה קדושה בחברה הישראלית, אבל הלכה למעשה, בזמן אמת, זה לא תמיד בא לידי ביטוי. לא תמיד אנשים רגישים ולפעמים אנחנו מרגישים לבד".
לפחות בעניין ההכרה מצד המדינה יש התקדמות: בקיץ האחרון, ערב פיזור הכנסת, אושר חוק האחים השכולים, המסדיר, לראשונה מקום המדינה, את זכויותיהם של האחים השכולים. בעקבות העברת החוק, האחים יוכלו לקבל באופן ישיר את התמיכות וההטבות המגיעות להם, זאת לצד הרחבת גיל הסיוע ללימודים אקדמיים וזכאות לטיפולים רגשיים אלטרנטיביים לצד פסיכולוגיים, כגון טיפול באומנות, ריפוי בעיסוק ועוד.
החוק עבר לאחר מאבק שהוביל יד לבנים, הארגון היציג הבלעדי של ההורים והאחים השכולים, הפועל להנצחת חללי מערכות ישראל והנחלת מורשת ולטיפול במשפחות השכולות. הארגון מעניק סיוע, הכוונה וייעוץ למשפחות מכל המגזרים, ויוצר קהילה תומכת בכל שלב בחייהם. את החוק הגישה ח"כ מיכל שיר בתמיכת שר הביטחון בני גנץ.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו