הכל נשאר במשפחה: חמישה סיפורים יפים על חינוך ועל קשר משפחתי עמוק ומתמשך

הצלצול הוא בשבילם:יאנה פולייב, בת 45, פותחת היום את שנת הלימודים לראשונה כמדריכה בפנימיית אורט נתניה בקבוצה של תלמידי נעל"ה ממדינות ברית המועצות לשעבר. את הצעד הזה היא עושה בעקבות הבנים שלה, יאן שהוא מדריך בכפר הנוער הדסה נעורים, ובנה הקטן ולדימיר שהוא תלמיד בחוות הנוער הציוני בירושלים.

יאנה, עורכת דין במקצועה, עלתה לארץ בשנת 2020 והחלה לעבוד ברשות מקומית שם העניקה סיוע לעולים חדשים. היא הגיעה ארצה בעקבות שני בניה שעלו לארץ לפניה. כעת שלושתם קשורים בקשר חזק לכפרי הנוער.

יאן, בן 24, הגיע ארצה עוד בשנת 2015 כשהיה בן 17 לאחר שסיים את לימודיו. הוא שירת כלוחם באגוז. לפני כחצי שנה החל להדריך בכפר הנוער "הדסה נעורים" תלמידים שנמלטו מאזורי הקרבות באוקראינה בעקבות המלחמה. "יש לי שליחות לסייע להם להתאקלם כאן מכל הבחינות". הבן השני של יאנה הוא ולדימיר, בן 17. גם הוא עלה ארצה בלי אמא שלו במסגרת תוכנית נעל"ה (נוער עולה לפני הורים).

יאנה מספרת: "הכרתי מקרוב את התחום דרך הבן שלי ולדימיר שהגיע לבדו לישראל. ראיתי כמה מחנכי הפנימייה היו חשובים בתהליך החינוך והקליטה שלו בארץ. מבחינתי זו סגירת מעגל מרגשת, להיות מחנכת פנימייה של תלמידי נעל"ה. אני מאמינה שאני יודעת מה הם מרגישים ועוברים במסע שלהם בארץ חדשה, שגם אני וגם הילדים שלי עברנו, ויכולה לסייע להם להשתלב".

יאן מספר על הבחירה של אמו להפוך למדריכה: "אני גאה בה ובטוח שתצליח, כי יש לה הרבה סבלנות ואהבה לתת לתלמידים שלה, כמו שהיא נתנה לנו הילדים שלה. היא אמא לשני ילדים שבחרו לעלות לארץ והיא יודעת מה ההורים והתלמידים מרגישים ויכולה להבין אותם ולהתחבר אליהם". יאנה וגם יאן עברו להתגורר במוסדות שבהם הם עובדים, שם הם נמצאים עם התלמידים מסביב לשעון.

"בביה"ס אני מורה אבל גם סבתא"

הסבתא אריאלה היא מורה ומחנכת. גם בנה, אברהם, יילך השנה בדרכה ויצטרף לצוות ההוראה של בית הספר. הנכדים והאחיינים אף הם תלמידים. ומה שם הבית הספר? אח"י.

בבית הספר אח"י (אחדות ישראל) לכיתות א'-ח' שבתקוע מלמדים הסבתא, אריאלה לוי בת 64 אשת חינוך כבר קרוב לארבעים שנה, ומהיום גם בנה, אברהם לוי בן 32. הוא יהיה מחנך חדש בבית הספר, ואגב, הוא גם בוגר בית הספר. אם לא די בכל אלה, באותו בית הספר לומדים כמה נכדים ונכדות של אריאלה, שאברהם הוא בעצם בכלל הדוד שלהם.

אריאלה עובדת בבית הספר אח"י כבר 32 שנה מאז שהיא ומשפחתה הגיעו לתקוע בסוף שנות השמונים ובית הספר עוד היה בשנותיו הראשונות. שבעה מתוך שמונת ילדיה למדו שם ושישה מהם עדיין מתגוררים בתקוע, כך שגם נכדיה לומדים בבית הספר. "לאורך השנים לימדתי גם את הנכדים שלי", מספרת אריאלה ומבקשת להדגיש: "אבל לא הייתי מחנכת כיתה שלהם. כשהנכדה שלי מגיעה אלי בסוף יום הלימודים זה מרגש אותי. עם זאת, הנכדים והמורה יודעים שיש גבולות, שסבתא בבית הספר היא מורה, אבל גם סבתא".

הבן אברהם הלך בדרכיה של אמו ומתחיל הבוקר ללמד בבית הספר. הוא עבר עם אשתו להתגורר ביישוב ויחנך את כיתה ז'. "זו סגירת מעגל עבורי, גדלתי בבית הספר והוא השפיע עלי רבות. אני מורה כבר מספר שנים. עכשיו, בעקבות עצה של הרב שלי, הבנתי את הייחוד שבלחזור למקום שבו גדלתי, לחזור הביתה ולהעניק בחזרה דווקא לסביבה הזו. כיום אני מחנך את הדור של הנכדים של המורות שלי".

שמה של משפחת לוי יצא למרחוק בכל רחבי גוש עציון. ראש המועצה, שלמה נאמן: "המורי והתלמידים בגוש עציון הינם חלק בשרשרת הדורות של החינוך לאהבת העם והארץ ושל הקשר למקום הזה".

"שמחות ללמד באולפנה שבה למדנו"

באולפנת בני עקיבא "סגולה" שבקריית מוצקין תמצאו השנה בחדר המורים לא פחות מ-31 מבוגרות האולפנה שבחרו לחזור וללמד בה.

שנת הלימודים נפתחת הרבה פעמים עם פרצופים חדשים ולא מוכרים גם בכיתות וגם בחדר המורים. אבל בחדר המורים של האולפנה זה יהיה קצת יותר קל. הסיבה: 31 מורות בחדר המורים הן בעצמן בוגרות של האולפנה.

המורה הוותיקה ביותר בחדר המורים היא הדסה קפקא, בת 61. היא יצאה לפנסיה אולם נשארת ללוות מורות באולפנה. מבחינתה החיבור לאולפנה "זו אהבה שאיננה תלויה בדבר. מצאתי כאן בית, משפחה, פרגון, יציבות, גיבוי ועבודת צוות. זה מה שאפשר לי להיות כאן 40 שנה במערכת".

באולפנה לומדות 650 תלמידות, היא הוקמה לפני 58 שנה. זו השנה הראשונה של שילת גורביץ, בת 25, מהיום מורה באולפנה ועד לפני 7 שנים למדה שם בעצמה. "חיפשתי מקום שמבין את צורכי הדור ומעז להתחדש פדגוגית, על אף האתגרים הכרוכים בכך. אני שמחה שזה מקום מוכר שגדלתי בו".

רוחמה חזות, ראש האולפנה, ניסתה להסביר את הכמות הגדולה של הבוגרות בחדר המורים: "הבוגרות שחוזרות לאולפנה הן הביטוי החזק ביותר לאמון ולאהבה של התלמידות לאולפנה, יחד עם הרגשה גדולה של מחויבות להמשך מסורת משפחת האולפנה".

אלחנן גלט, מנכ"ל רשת בני עקיבא: "אנחנו עדים לאחוזים גבוהים באולפנות של בוגרות אשר חוזרות ללמד כמורות. בעיני זוהי תעודת ההערכה הגדולה ביותר שיכולנו לבקש כלפי מוסדות החינוך שלנו כשבוגרות רואות בהן בית, מחוברות לעולם הערכי הדתי והלימודי ומבקשות להיות ולהשפיע כמו המורות שהיו להן".

"אחד מחזיק עיפרון והשני רובה"

במשפחת שרלו מירוחם 8 ילדים, גלעד הוא הבן השלישי וניר הוא בן הזקונים. גם גלעד וניר הכינו בימים האחרונים כל אחד תיק משלו לקראת כניסה למערכת חדשה. ההפרש בין השניים עומד על 13 שנים. בעוד שגלעד, בן 19, התגייס לפני כשבועיים למערכת הצבאית, ניר עולה היום לכיתה א'.

גלעד התגייס לפני שבועיים וחצי. "את ההכנות עשינו במקביל. הימים הראשונים היו מעניינים, מסתגלים למערכת הצבאית ולשפה הצבאית. אנחנו מתחילים את ההכשרה וזה עולם חדש שבו מכירים הכל – את המפקדים, את החבר'ה – ממש כמו עלייה לכיתה א".

גם ניר הצעיר מתרגש מההתחלה החדשה שלו. "כבר הייתי בבית הספר וראיתי את הכיתה. אני מחכה להתחיל ללמוד ולפגוש חברים חדשים".

האמא, מאיה, היא מורה לחינוך מיוחד בבאר שבע. האב, אלקנה, הוא רב ומורה במגוון מוסדות חינוך באזור הדרום. שניהם מתקשים לעצור את ההתרגשות שלהם: "זוהי חוויה מאוד מיוחדת עבורנו. אנחנו מציינים שתי כניסות לשתי מערכות, הביטחון והחינוך. אלו המערכות החשובות ביותר במדינת ישראל", אומר אלקנה האב. "אלו שתי מערכות שונות כל כך זו מזו, ועם זאת מאוד מאוד דומות. אחד תלמיד ואחד חייל, אחד מחזיק עיפרון והשני רובה, לאחד יש מורה ולשני מפקד. אבל 'כיתה' יש בשתיהן".

"כולנו שותפים בשליחות הגדולה"

משפחה נוספת שכבר שינתה את ביתה בשנת הלימודים האחרונה היא משפחת נמר שעברה להתגורר בכפר הנוער מבואות-ים שבמכמורת. אב המשפחה, רועי נמר בן 45, סא"ל במילואים, הפך למחנך בפנימייה. היום הוא מתחיל את שנתו השנייה בתפקיד לאחר שעבר עם רעייתו מרב וארבעת ילדיהם רום (14), לירם (10), תמר (8) ועומר (6) מרמת הגולן להתגורר בכפר: "זה דרש מהמשפחה תהליך שינוי והסתגלות אבל כולם שותפים לשליחות הגדולה", הוא מספר.

נמר החל את שירותו בדובדבן ולאחר שנפצע עבר לתחום הלוגיסטיקה. בתפקידו האחרון שימש כמפקד צוות במכללת פיקוד ומטה. לאחר השחרור בחר בהוראה: "עבדתי כמורה תקופה קצרה וחשתי שהתפקיד שלי מוכוון לימודים ומוגבל למסגרת הכיתה. בפנימייה אני גר עם התלמידים ורואה אותם מהרגע שהם קמים ועד שהם הולכים לישון. אני שותף להווי החיים שלהם בהיבט הלימודי, החברתי והאישי. האינטראקציות הללו יוצרות חיבור עמוק עם התלמידים ומאפשרות תהליך חינוכי משמעותי".

לדברי אילנה נולמן, ראש המינהל לחינוך התיישבותי, פנימיות ועליית הנוער במשרד החינוך: "מנהלי ומחנכי הפנימיות הם דמויות משפיעות ומשמעותיות בתהליך החינוכי. גיוס, שימור ופיתוח כוח אדם איכותי בחינוך הפנימייתי הוא קריטי לאיכות המענה החינוכי הניתן לתלמידים".