בסופה של שנה מאוד מאתגרת לחינוך בישראל, שמסתיימת בעוד מופע בלהות מבית מדרשה של יפה בן דויד, כינסנו שלושה ראשי מחלקות חינוך מובילים ברשויות המקומיות, לשיחה חופשית ומעמיקה על המצב הנוכחי של מערכת החינוך הישראלית.
שירלי רימון ברכה, ראשת מינהל חינוך בעיריית תל אביב־יפו; שלומי דהן, מנהל אגף חינוך בעיריית חדרה; ואלי מאירי, ראש אגף החינוך בעיריית טבריה. שלושתם אנשי חינוך ותיקים, עם תעודות והישגים. רגע לפני הקורונה השלושה חשבו כי הרע עוד לפנינו, אבל לטענתם דווקא המגיפה סיפקה להם אפשרות אדירה לשינוי.
שנתיים של מגיפה עולמית היו מאתגרות, אבל אילצו את כל המעורבים להחיות מחדש מערכת מיושנת ומנומנמת, וזו לקחה את ההזדמנות בשתי ידיים. עכשיו, הם אומרים, כל זה נגמר וכולנו חזרנו לצורת מחשבה שאינה מתאימה לילדי ישראל במאה ה־21.
אה, ויש עוד מוטיב שיחזור על עצמו לאורך כל השיחה עימם: זה לא הכסף, או לפחות זה לא רק הכסף - כי הכסף נמצא ומתגלגל בתוך המערכת, ומדינת ישראל יודעת לחלק כסף לחינוך.
"גם אם נעלה, וצריך להעלות את המשכורת באופן גורף לכל המערכת לאורכה ולרוחבה, זאת לא התשובה המספקת", הסבירו רימון ברכה, דהן ומאירי. "אנחנו צריכים לכרות ברית חדשה בינינו לבין משרד החינוך. מה שהיה, לא יכול להמשיך ולהיות. צריך לשנות את הכל מהתחלה ועד הסוף, לאורך כל השדרה".
לגבי האופן שבו השינוי הרוחבי במשרד החינוך מוכרח להיראות, השלושה מסכימים כי "צריך לשבור ולנתץ הכל, ואז לבנות משהו חדש לגמרי מן היסוד. אחרת, אנחנו נמצא את עצמנו במצב שלא חשבנו שנהיה בו.
"חייבים לשבור את המערכת - אי אפשר לעשות עוד מאותו דבר. גם אם ישלמו דמי שתיקה למורים, עוד עשרה אחוזים, זה לא זה".
אנשי החינוך חשפו בפנינו לראשונה את הנתונים המדאיגים לקראת שנת הלימודים הקרובה, כשצפוי מחסור של מאות מורים וגננות, פסיכולוגים, קלינאי תקשורת ואפילו אנשי תחזוקה, שלא מוכנים לפתוח את שנת הלימודים הבאה. "הגיע הזמן שיקום כאן ראש ממשלה שיגיד: מערכת החינוך חשובה לי. אבל אף אחד לא אומר את זה".
הכתבה המלאה תתפרסם ביום שישי במוסף "ישראל השבוע".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו