לשבור את הגל: על ישראל לממש את השליטה ולהחזיר את ההרתעה

גל הטרור הנוכחי הפתיע את ישראל. ההערכות המוקדמות גרסו שאם ישנה סכנה, היא תגיע מצד הפלשתינים, בתקופת הרמדאן.

העובדה שאת שני הפיגועים הראשונים ביצעו ערבים ישראלים, תומכי דאעש, חייבה הערכת מצב מחודשת. ההתגוללות על השב"כ בהקשר הזה היתה מוצדקת בחלקה: אין ולא יהיו 100 אחוזי הצלחה בסיכול טרור. בטח לא כשמדובר באדם בודד, שמחליט לרצוח מסיבותיו שלו ולא משתף איש בתוכניותיו.

מרגע שבוצע הפיגוע הראשון בבאר שבע, שם השב"כ את תומכי דאעש על הכוונת. זה מחייב אותו לבדוק, ביושר, מדוע פספס את הפיגוע השני בחדרה. כאן כבר השאלות בתחקיר יהיו נוקבות יותר. לא רק משום שלא מדובר במחבל אחד אלא בשניים, ולא רק כי המחבלים הותירו אחריהם קלטת. גם הנשק שהיה ברשותם מחייב, לכל הפחות, מעקב של גורמי הביטחון השונים, שטוענים בקביעות (ובצדק) שנשק שמוברח או נרכש למטרות פליליות עלול לשמש בקצה גם לטרור. זה לקח שנלמד בדם ונכתב מחדש בשנה שעברה באירועי שומר החומות, ומצריך מודיעין והעברה רציפה של מידע בין השב"כ, המשטרה וצה"ל, כדי לאפשר סיכול יעיל.

ועדיין, דאעש הוא לא הבעיה האמיתית של ישראל. תומכיו אמנם רדיקליים, אבל מעטים. לשב"כ מוכרים כמה מאות תומכי דאעש, מהם כמה עשרות שמוגדרים כבעלי פוטנציאל לבצע פיגועים. רובם מרוכזים בנצרת, בסכנין ובכפרים בוואדי ערה, ונמצאים תחת פיקוח, אם כי מדובר בפיקוח חלקי בלבד; העובדה שמדובר באזרחים ישראלים בעלי תעודת זהות כחולה מטילה לא מעט הגבלות על השב"כ, שנדרש לרף גבוה מאוד של ראיות כדי לעצור ולכלוא אותם.

לפני שנתיים, כשהחלה הקורונה, החליטה הממשלה להשתמש בכלי המעקב של השב"כ כדי לפקח על אזרחים ישראלים שחרגו מההגבלות. בציבור קם קול צעקה, ובצדק, עקב השימוש בכלי שנועד למלחמה בטרור כלפי אזרחים נורמטיביים. כעת נשמעת הדרישה להשתמש באותם הכלים, גם כן כלפי אזרחים ישראלים, אבל השב"כ נתקל באותה הבעיה: להבדיל מהמאבק בטרור הפלשתיני, שם מופעל כל כלי עם פיקוח חיצוני מינימלי בלבד, כדי לפעול בקרב אזרחים ישראלים נדרשת הסכמה משפטית, שניתנת במשורה.

בשנה שעברה, אחרי מבצע שומר החומות, הבין השב"כ שיש לו בעיית מודיעין קשה ברחוב הערבי. האירועים האלימים בערים המעורבות הפתיעו אותו, והובילו לשינוי מבני עמוק, שיושלם בתקופה הקרובה. אם בעבר נחלק הטיפול בערביי ישראל בין המרחב הצפוני לדרומי בשב"כ, כעת הוא יהיה באחריות מרחב אחד, הצפוני, שייקרא "זירת ישראל" (המרחב הדרומי ימשיך להתמקד במשימה העיקרית שלו, עזה, עם עין פקוחה על הנעשה בסיני והקשר לנגב). זה יאפשר ראייה מלאה של האיום, ומתן מענה שלם - מודיעיני ומבצעי - תוך הקדשת התשומות ופיתוח תורות הלחימה הדרושות.

הרתעה נגד אנרכיה

אחד ממושגי היסוד בשב"כ הוא כס"ב - כיסוי בסיסי. כל כפר, שכונה או עיר, בשטחים או בישראל, חייבים שיהיו בהם איקס מקורות כדי שניתן יהיה לקבל מהם רמת מודיעין שתאפשר לדעת מה קורה בהם. זה אל"ף־בי"ת שנלמד בכל קורס של רכזים ודסקאים, ועל בסיסו נבנות תוכניות העבודה.

רמת ההשקעה הנדרשת משתנה בין עיר לעיר, ולעיתים באותה העיר. אין דין שכונה טובה בג'נין, כדין מחנה הפליטים בעיר. ואין דין כפר פלשתיני בשטחים כדין כפר ערבי בישראל. ועדיין, השב"כ חייב לברר לעצמו אם הכס"ב בקרב ערביי ישראל טוב מספיק; זאת שאלת יסוד חשובה כחלק מהתחקור של הפיגועים שהיו, ובעיקר כדי לסכל את אלה שעלולים לבוא.

החלק המודיעיני בסיכול טרור הוא קריטי, אבל השב"כ לבדו לא יצליח לבלום את הטרור. ישראל חייבת להגדיר לעצמה, ביושר ובאומץ, את בעיית הנשק במגזר הערבי כאיום אסטרטגי. הציבור הערבי יתגייס ברובו למלחמה הזאת, שמאיימת על חייו ועל היחסים שלו עם הרוב היהודי. זה ידרוש גם מהנהגת ערביי ישראל - ובוודאי מנציגיה בממשלה - לדבר בקול ברור ונחרץ ולא למצמץ, אתגר קל יחסית כשמדובר בדאעש שרואה גם ברוב המוסלמים אויב שיש לפעול נגדו.

שר הביטחון, בני גנץ, הציע לרתום למאמץ הזה חיילים משוחררים. לקחת כמה אלפים מהם, יוצאי יחידות קרביות, לתת להם משכורת סבירה (או להגדיר זאת כ"עבודה מועדפת"), ולשלוח אותם למשימות שיטור לייט. להיות נוכחים בערים, בצמתים, בכניסות וביציאות מהכפרים הערביים בצפון והבדואיים בנגב. עצם הנוכחות הזאת תשדר הרתעה, ותצמצם משמעותית את האנרכיה. היא גם תאפשר למשטרה להתמקד בגרעין הקשה של סוחרי הנשק ומשפחות הפשע, ולשב"כ להתמקד באיומי הטרור.

התוכנית הזאת (ואחרות) דורשת החלטת ממשלה ותקציבים. היא מחייבת גם את שיפור הסנכרון בין משרדי הממשלה - הביטחון וביטחון הפנים, המשפטים והפנים, האוצר ונוספים. ויותר מכל, היא דורשת שיפור משמעותי בהרתעה: העבריינים מצטיידים בעורכי דין מעולים, ובתי המשפט נוטים להקל בעונשים. בלי יד קשה אמיתית, המאבק הזה נידון לכישלון מראש; מי שלא הבין זאת כאשר הוא מכה בערים הערביות, חייב היה להבין זאת כאשר המחבלים פעלו בבאר שבע ובחדרה.

שיטפון של אמל"ח

המחבל שרצח בבני ברק הוא סיפור אחר. פלשתיני תושב הגדה, שוהה בלתי חוקי בישראל, שנהנה כנראה מסיוע מסוים של גורמי טרור בכפרו, יעבד. לא ברור עד כמה הוא שיתף אחרים בתוכניותיו, אבל זה פחות חשוב: השב"כ היה חייב לדעת עליו, בוודאי מרגע שהעבר הביטחוני שלו וההווה שלו כמי שעובד בישראל ללא אישור חברו לאמל"ח קטלני.

בשנים האחרונות ממקדים השב"כ וצה"ל מאמץ עצום מול הנשק בגדה, בידיעה שהוא עלול לשמש לפיגועים. כל מידע הופך למבצע, כל חשד - למעצר ולחקירה. אבל השיטפון של אמצעי לחימה ברחוב הערבי, והקשר הישיר של גורמים פליליים מקרב ערביי ישראל לגורמי טרור בגדה, מאפשרים זרימה קבועה של אמל"ח ליו"ש, שנהנית גם מהברחות נשק קבועות מירדן.

בשונה מפיגועי המתאבדים של האינתיפאדה השנייה, שבוצעו בלב הערים בישראל, כיום פועלים המחבלים ברוב המקרים בשטח המוכר להם, קרוב לבית. יש לזה כמה סיבות: המחשבה שיוכלו למצוא מחסה לאחר מעשה בסביבה ידידותית, החשש שייתפסו אם יסתובבו עם אמל"ח באזורים פחות מוכרים, והעובדה שרובם לא באמת מכירים את ישראל ולא יודעים לאן להגיע.

לרוב הפיגועים הקטלניים באינתיפאדה השנייה היו אחראיות תשתיות טרור. בכל תשתית כזאת היה מפקד, ותחתיו פעילים שונים - מתאבד, נהג, משלחים ועוד. המתאבד לא הכיר בדרך כלל את היעד, וכמעט תמיד הובל אליו וכל מה שנדרש ממנו היה לעלות לאוטובוס או להיכנס לקניון - ולהתפוצץ.

הנזק שנגרם אז היה עצום, ורחוק שנות אור ממה שאנחנו חווים כעת; הטרור של השבוע האחרון מחייב אמנם מענה מיידי ופעילות אינטנסיבית, אבל הוא לא דומה בשום דרך ואופן למה שהתחולל כאן לפני 20 שנה, והוביל את ישראל לצאת למבצע חומת מגן, שבסיומו הובס הטרור הפלשתיני ונבלמו כמעט לחלוטין פיגועי ההתאבדות.

במסגרת המלחמה אז החליטה ישראל להקים את גדר ההפרדה, כדי לחצוץ בין יו"ש לישראל ולמנוע את האוטוסטרדה של פלשתינים שחוצים את הקו הירוק. זה היה מבצע לאומי שעלה מיליארדים, וארך כמה שנים עד שרובה של הגדר הושלם. התוצאה היתה צמצום דרמטי לא רק בפיגועים, אלא גם בכמות הפלשתינים שנכנסים באופן לא חוקי לישראל.

ב־15 השנים האחרונות הגדר נשחקה. זאת היתה תוצאה של המצב הביטחוני המשופר; בהיעדר איום ממשי, איש לא מצא לנכון להשקיע סכומי כסף גדולים בתיקון של גדרות שנפרצו. ממילא גם המשק הישראלי, שצמח במהירות, בלע לתוכו את עשרות אלפי הפלשתינים שנכנסו באופן לא חוקי לישראל (נוסף על יותר מ־130 אלף פועלים וסוחרים שנכנסים באישור), כדי לעבוד בבניין, בחקלאות ובמסעדנות.

מדינת ישראל העלימה עין מכך. זה מחדל מתמשך, וחסר היגיון. ביטחונית, לא ברור מדוע לא "הולבנו" השוהים הבלתי חוקיים, כך שיינתן לכולם לעבוד בישראל ברישיון. כלכלית, לא ברור מדוע לא ננקטו מהלכים כנגד מי שהעסיקו שב"חים, ושילמו להם בשחור כדי להימנע מתשלום מסים.

הפיגוע בבני ברק מחייב חשיבה מחודשת על כל העניין הזה. אלא אם יתפרץ כעת גל טרור גדול, חלילה, ספק אם ישראל תשקיע מחדש בבניית גדר ההפרדה. אבל עליה לשקול אם להעניק הרבה יותר אישורי עבודה, בהינתן העובדה שמי שיש לו אישור חושב פעם ועוד פעם לפני שהוא מבצע פיגוע, בידיעה שהוא פוגע במישרין במשפחתו ובעתידה. במקביל, הגיעה העת להגביר שוב את הפיקוח על מעסיקים שעוברים על החוק; בעבר הוכחו הקנסות כאמצעי יעיל במיוחד, שיש להפעילו מחדש.

פח"ע מורגנה

הקריאות שנשמעו השבוע להטיל סגר כללי על יו"ש ולהרחיק לגמרי את הפלשתינים מהערים היו מזיקות. לישראל יש אינטרס לשמר את רוב הפלשתינים מחוץ למעגל הטרור. הניסיון והמחקרים מלמדים שלמי שעובד יש מה להפסיד, ולכן האתגר הוא לאפשר לציבור הפלשתיני להתפרנס בכבוד - ולהתרחק מטרור.

בגל פיגועי הבודדים של 2015/6 הקפידה ישראל, בהובלתם של שר הביטחון משה (בוגי) יעלון ושל הרמטכ"ל גדי איזנקוט, להפריד בין מי שעובדים ומתפרנסים, למי שמבצעים פיגועים. זה לווה אז בביקורת, אבל בסופו של יום הגל נבלם, והציבור הפלשתיני נותר מחוץ למאבק.

זה יהיה גם האתגר המרכזי של ישראל כעת. חודש הרמדאן מאיים להביא איתו עוד פיגועים וטרור. כל פיגוע מעורר השראה, ומוביל אחרים לצאת בניסיון לחקות את ההצלחה. מטבע הדברים, עיקר הפיקוח מתבצע מול תשתיות הטרור של חמאס והג'יהאד האיסלאמי, שמסומנות כמי שעלולות לגרום לעיקר הנזק. אבל פיגועי השבוע האחרון מלמדים שנדרש חידוד מודיעיני ומבצעי גם מול המחבלים הבודדים, שאחראים לרוב הטרור שבוצע בשנים האחרונות.

זה אתגר סבוך בהרבה, שעיקר הסיכול וההרתעה בו מתבצעים ברשתות החברתיות, שבהן ומהן פועלים צעירים ומקבלים השראה. כדי להשלימו, בהיעדר הצלחה מלאה בסיכול מוקדם, נדרשת גם פעילות אינטנסיבית בשטח. זו הסיבה שצה"ל מתכוון להציף כעת את השטחים בכוחות, והמשטרה - את מזרח ירושלים ואת מוקדי הבילוי, ההסעות והלימודים בערים. הניסיון מלמד שמחבלים בודדים נרתעים מנוכחות ביטחונית, ואם לא - הם מתנפצים על החיילים והשוטרים, שנתפסים כמטרות לגיטימיות, ולא על אזרחים. ישראל אמנם מקדשת את לובשי המדים שלה, אבל עדיף שהם יישאו במחיר ולא האזרחים, שעליהם הם אמורים לשמור.

הכמות הגדולה של כוחות בשטח אמורה לאפשר גם נטרול מהיר של התוקפים, עניין שהקריטיות שלו התבררה שוב בכל אחד מהפיגועים האחרונים. זה מעלה מחדש לדיון את השאלה בדבר הצורך לאפשר ללוחמים בסדיר ובמילואים לצאת הביתה עם הנשק האישי שלהם; היתרונות ברורים, אבל גם החסרונות: פעולה נמהרת עלולה אף היא להוביל לתוצאות טרגיות.

המאמץ לבלימת גל הטרור מחייב עוד פעולות. בצד המדיני, מול ירדן (ולכן החשיבות של המפגשים שערכו השבוע שר הביטחון והנשיא הרצוג עם המלך עבדאללה), מצרים (שנשיאה רתום לאתגר הרגעת הרצועה) והרשות הפלשתינית (שבה זכה הגינוי של אבו מאזן לביקורת פנימית קשה). בצד המודיעיני, סביר שיהיה הידוק של התיאום הביטחוני מול מנגנוני הביטחון ברשות, שחוששים גם הם מהרמת ראש של חמאס.

בינתיים, נהנה חמאס מהנעשה מבלי לשלם מחיר. סביר שהוא יעשה הכל כדי להבעיר בחודש הקרוב את מזרח ירושלים ואת הגדה, אבל ישתדל שלא להיגרר למערכה בעזה, כפי שקרה לו אשתקד. זה אתגר מורכב, משום שבהינתן נפגעים פלשתינים הוא עשוי להידרש לגלות סולידריות בדרך של שיגור רקטות מהרצועה, מה שיוביל לתגובה ישראלית שעלולה להוביל להסלמה.

לכן, תנסה ישראל להימנע מנפגעים פלשתינים, בוודאי בירושלים. הדגש העיקרי יהיה בהר הבית, שכתמיד מסומן כנקודה הנפיצה ביותר. בניגוד לכוונה הראשונית לאפשר חופש פולחן רחב ככל הניתן לכל הדתות, צפויות הגבלות של מספר וגיל המתפללים הפלשתינים, וכן של מספר וזהות העולים היהודים להר. סביר שמקומם של פרובוקטורים מקצועיים מסוגו של איתמר בן גביר (ופוליטיקאים נוספים) ייפקד מההר בתקופה הקרובה, כדי למזער סיכונים.

אבל כדאי גם לאישי ציבור אחרים לספור עד 10 בתקופה הזאת. הריקוד על הדם הוא מסוכן, וודאי שלא יהיה לו שום דיבידנד פוליטי. כל ממשלות ישראל לדורותיהן נלחמו בטרור, ותחת כולן נהרגו ישראלים. הקולות שנשמעים כעת מקוממים, ורק מסלימים את המצב ומלבים את הלחץ הציבורי בזמן שנדרשים קור רוח ושיקול דעת.

מי שעוד אחראיות לליבוי היצרים הן הרשתות החברתיות, ובעיקר קבוצות הווטסאפ. כל פיצוץ של צמיג וכל תאונת דרכים מדווחים מייד כ"פיגוע", וכל מי שנופל ברחוב כ"נפגע". זאת תופעת שכבר הוגדרה במשטרה כ"פח"ע מורגנה" - ועוד לא נמצאה לה תרופת ההרגעה הראויה.

וכתמיד בישראל, יש גם מי שממהרים למצוא את האחראים ולדרוש את הדחתם. היעד המרכזי השבוע היה ראש השב"כ, רונן בר, שחבורת קשקשנים חסרי הבנה מינימלית בעולם המודיעין והסיכול מיהרה לחפש את ראשו. לבר יש כמובן אחריות על כל פיגוע שלא סוכל כמו גם על אלה שכן, אבל אחריותו העיקרית כעת היא לאפשר לשבועות הקרובים לעבור בשלום.

ישראל כבר ידעה גלי טרור קשים מאלה. לפני 20 שנה, בשיאה של האינתיפאדה השנייה, נהרגו יותר מ־130 ישראלים בחודש אחד - מארס האיום. אנחנו רחוקים כעת שנות אור ממה שקרה אז; ישראל שולטת בנעשה ביהודה ושומרון, מבצעית ומודיעינית, ועליה למקד כעת פעילות ולממש את השליטה הזאת (גם במגזר הערבי) כדי לבלום את גל הטרור ולהחזיר לעצמה את ההרתעה.