היה זה ערב שבת, 14 בפברואר 1992, כאשר שלושה חיילי צה"ל נמצאו במאהל טירונים בשטח אש 105 בסמוך לקיבוץ גלעד כשהם ללא רוח חיים. השלושה נרצחו בידי ערבים־ישראלים, בפיגוע שזעזע את המדינה.
הזירה היתה מבעיתה, שכן החיילים נרצחו בנשק קר: גרזינים וקלשונים. שניים מהנרצחים היו טירונים שהתגייסו בגיל מאוחר, כי רק עלו לארץ: טוראי יורי פרדה, בן 33, וטוראי יעקב דובינסקי, בן 30. הנרצח השלישי היה מפקד כיתתם, רב"ט גיא פרידמן, בן 20. חייל נוסף נפצע בפיגוע באורח בינוני.
על שלושת הרוצחים נגזרו שלושה עונשי מאסר עולם מצטברים. לאחרונה ביקש אחד מהם חנינה, ולא בפעם הראשונה, אך בקשה זו נענתה בסירוב מוחלט. "כל הזמן יש ארגונים ועורכי דין שפועלים לקיצור העונש של הרוצחים של הבן שלי", אומר דוד פרידמן, אביו של גיא ז"ל, בשיחה שערכנו עימו השבוע בביתו בזכרון יעקב, "בינתיים לא הצליחו. זה מעיק עלינו מאוד. לחשוב על האפשרות לפגוש אותם בעיר או במסעדה שאני יושב ואוכל - זה הסיוט של החיים שלי. לטיפשותם ולזוועתי, בזמן המשפט הרוצחים הצהירו שלא משנה מה יהיה אורך המאסר שלהם, כשהם ייצאו הם יחזרו על המעשה כי לא מגיע לנו להיות פה".
הלילה הנורא ההוא חרוט גם בזכרונו של מפקד הפלוגה באותה תקופה, י'. כיום הוא בן 52, גר במרכז הארץ ועובד עדיין במערכת הביטחון, לכן שמו ותמונתו אסורים בפרסום. "אירוע כזה יכול לקרות שוב, והכוח שוב יופתע, בטח כשזה בתוך מדינת ישראל", אומר י' ל"ישראל השבוע", "בבסיסים שבהם אני מסתובב החדירוּת היא פשוט מטורפת, ראי את כל גניבות הנשק מתוך הבסיסים. לא סתם הקימו השנה 'צוות אדום' לאור גניבות הנשק בכדי לסתום פרצות, כי מבינים את פוטנציאל הסכנה שהוא חבלני, וזולג הרבה מעבר לגניבות הנשק הפליליות. יהיו אנשים שיופתעו אבל אותי זה לא יפתיע וגם הרבה מאוד אנשים כמוני".
למה?
"ראשית, כי אין הרתעה. לא למשטרה ולא לצבא. שנית, האמפתיה והלויאליות של רבים מערביי ישראל עוברת לכיוון השני. אין להם אמפתיה או כבוד למדינה. זאת הכללה, אבל בסוף־בסוף הנוער, החינוך, מה שהם מקבלים, הוא לא לטובתנו".
עוד על הפיגוע יוצא הדופן הזה, על ערנות הבלשים ועל מחשבות הנקמה - בכתבה המלאה ביום שישי ב"ישראל השבוע".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו