תמונת המצב האסטרטגית באזור יכולה לבלבל: מחד גיסא, ישראל נהנית מעליונות חסרת תקדים, צבאית, מדינית וטכנולוגית. מאידך גיסא, האתגרים שעומדים בפניה סבוכים מתמיד, ו־2022 לא צפויה להפוך אותם לפשוטים יותר.
האתגר העיקרי הוא כמובן איראן ותוכנית הגרעין שלה. בישראל מתקשים לגלות אפילו ניצנים של אופטימיות בנוגע לאפשרות שמשהו טוב יצמח משיחות הגרעין, ונדמה שהברירה כעת נעה בין הסכם רע להסכם גרוע. זה לא מותיר את ישראל חסרת קלפים, אבל זה מחייב אותה להכריע מהם הקווים האדומים שלה, ומה היא מתכוונת לעשות אם הם נחצים.
במערכת הביטחון אמנם מדברים על יכולת לגרום נזק משמעותי לתוכנית האיראנית במקרה שיוחלט על מתקפה צבאית, אולם נדמה שאלה דיבורים מוקדמים ובעיקר מיותרים. כפי שאמר ראש הממשלה בנט, זה מסוג הנושאים שעדיף לדבר בהם פחות ולעשות בהם יותר (אם צריך).
אבל איראן מטרידה את ישראל לא רק בהיבט הגרעיני. מאמצי החימוש של שלוחיה באזור נמשכים ללא הרף, כולל באמצעי לחימה מתקדמים - בדגש על טילי שיוט ועל יכולות מדויקות נוספות. סביר להניח שמשלוח כזה היה מה שהותקף אתמול בלטקיה, במה שנראה כמו תקיפה גדולה ומוצלחת במיוחד בהתחשב במשך הזמן שבו בערו ההאנגרים בנמל הסורי.
זאת הפעם השנייה שבה מיוחסת לחיל האוויר תקיפה בלטקיה בשבועות האחרונים, מה שמעיד שהאיראנים מגוונים את מאמצי ההברחה שלהם לחיזבאללה: לעיתים מהאוויר דרך דמשק, לעיתים מהיבשה דרך הגבול העיראקי, ולעיתים דרך הים.
ישראל מצליחה לסכל שיעור גבוה מאוד של מאמצי ההברחה האלה, אבל לא את כולם. ניתן למצוא לכך עדות בהתאמות שביצע באחרונה חיל האוויר על טיסותיו בשמי לבנון, בשל האיום הגובר מצד חיזבאללה. מדובר בעניין קריטי במיוחד, משום שחופש הטיסה של חיל האוויר בלבנון חיוני גם לתקיפות בסוריה - שלפי פרסומים זרים מתבצעות ברובן משמי לבנון כדי לצמצם את הסכנה למטוסי חיל האוויר מצד סוללות הנ"מ הסוריות - וגם לאיסוף המודיעיני השוטף על לבנון עצמה ועל פעילות חיזבאללה בה.
בפברואר השנה שיגר חיזבאללה טילים לעבר כלי טיס בלתי מאויש של חיל האוויר, שטס בלבנון במשימת איסוף מודיעין. הכטב"ם אמנם לא נפגע, אולם נראה שבעקבות זאת חיל האוויר ביצע התאמות שונות כדי לצמצם את הסיכון למטוסים ולצוותי האוויר. סביר להניח שהאיראנים הצליחו להבריח לחיזבאללה מערכות נ"מ; ככל הידוע, הארגון מחזיק ברשותו מערכות מסוג 22-SA ו־8-SA, ששימשו לירי בראשית השנה.
צמצום חופש הפעולה של חיל האוויר בלבנון מטריד לא רק בהיבט המבצעי, אלא גם בזה התודעתי.
חיזבאללה - שמציג את עצמו כ"מגן לבנון" - מבקש לייצר בלבנון משוואת הרתעה אווירית הדומה לזאת שהוא מקיים על הקרקע. מבחינתו, הטיסות התכופות של כלי טיס ישראליים הם עילה לתקיפה מצידו; את התקיפות הוא בוחר בקפידה ובמשורה, כדי שלא לשבור את הכלים ולהוביל לתגובת־נגד ישראלית.
אבל ישראל חייבת להחליט לעצמה, בעצמה, מה היא מתכוונת לעשות עם האיום החדש הזה. שנות הגמגום שלה מול ההתחמשות המואצת של חיזבאללה בטילים אחרי מלחמת לבנון השנייה הובילו למאזן האימה שמתקיים מול הארגון כיום. אסור לה להניח למאזן דומה להתקיים גם באוויר, וייתכן שהיא תידרש לנקוט מהלך מנע לשלילת יכולות מחיזבאללה - לפני שהארגון יפעל שוב וחלילה יצליח להפיל מטוס.
דילמה דומה מתקיימת גם מול היכולת הנבנית בהתמדה של חיזבאללה בתחום הטילים המדויקים. גם כאן עדיף לישראל ליזום ולא להיגרר; אפשר לנצל לשם כך התכתשות מקומית על הגדר או אירוע טקטי אחר. חבל שישראל לא עשתה זאת בפברואר, כאשר חיזבאללה שיגר לעבר כלי הטיס הבלתי מאויש - מה שככל הנראה היה מוביל לתקיפת סוללות נ"מ בסוריה, שישראל נרתעה מלהפעיל בלבנון.
חיל האוויר ימצא מן הסתם גם פתרונות טקטיים לבעיה, אבל אסור שזה יאפשר לישראל לברוח מהעניין העקרוני. בהיבט הזה - ואל מול הפעלתנות האיראנית, שעלולה להתגבר עוד מרגע שייחתם הסכם גרעין מחודש - עשויה ישראל להידרש להפגין שרירים ב־2022, כדי להזכיר לשכונה שאת העליונות שלה אפשר גם לממש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו