זהירות, פרעות לפניך: הפלשתינים בשטחים וערביי ישראל בהתעוררות לאומנית משותפת

משני צידי "פלשתין", כפי שמכונה לאחרונה בהקפדה יתרה ישראל - ולא רק על ידי הפלשתינים בשטחים, אלא גם על ידי חלק מערביי ישראל - "מצחצחים בימים אלה חרבות".

הפיגועים האחרונים, בדומה לפרעות מאי בערים המעורבות, מלווים בהתעוררות לאומנית משותפת. המכנה המשותף המוצהר של "פלשתינאי הפנים" ושל ערביי יו"ש ועזה נשען על שלושה יסודות: הנכבה (אסון הקמתה של מדינת ישראל), זכות השיבה ("שאותה יש לממש"), והזהות הפלשתינית האחת.

מה שהיה לאורך שנים רבות בבחינת זרמי עומק, יוצא עתה מהארון: חלק מערביי ישראל מתרחקים מישראל. רבים מהם מזדהים הזדהות מוחלטת עם האויב הפלשתיני והנרטיבים השקריים שלו. מחויבותם למדינה שבה הם חיים הולכת ונחלשת.

הסימנים לחבירה הזאת מתרבים: שלשום בלילה, מול ביתה של מוריה כהן שנדקרה בגבה כשליוותה את ילדיה לגנים, סימנה קבוצת צעירים ערבים את דרכה בסכסוך על שייח' ג'ראח. בסרטון שפורסם באתר האינטרנט "חדשות אל־קסטל", פצחו הצעירים בזמר: "התלקחה האש וזימר הרובה. בקשו צעירים, הו מולדת, וקוו. התלקחה האש מעכו לטירה...". גם בלוד נשמעה שירה דומה: "מולדתי, מולדתי / הנוער לא יתעייף עד עצמאותך או עד מותו...", שרו השחקנים בהצגה שמתנ"ס שיקגו (בשכונת רמות אשכול) אירח, "ניזהר מן המוות ולא נהיה עבור אויבינו כעבדים.../ מולדתי, מולדתי / החרב והעט, לא המילים והמריבה - הם סמלינו..."

למי שמתקשה לעשות אחת ועוד אחת, הסביר לאחרונה ח"כ לשעבר מוחמד ברכה, כיום יו"ר ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל, כי "לירושלים יש אחיות יקרות: יפו, חיפה, עכו, לוד ורמלה". בנאום ששודר בטלוויזיה הפלשתינית, הטעים ברכה ש"לפני כמה חודשים, בזמן האינתיפאדה האחרונה", כלשונו, "מוקד ההתנגדות מול הדיכוי הציוני היה בערים אלה, שאותן ניסו להספיד, לעוות ולהסיר ממפת פלשתין. הן התקוממו ואמרו: כאן פלשתין. היא נקראה פלשתין בעבר, והיא נקראת פלשתין פעם נוספת" (תודה למכון ממרי על התרגום).

גם רע"מ - מפלגה במסיכה - מסירה אט־אט את המסווה מעל פניה. הח"כים שלה, כולל היו"ר עבאס, מדברים בגלוי על זהותם הפלשתינית, שקודמת לכל. "אני ערבייה פלשתינית, אזרחית ישראל. לא אתנכר לשורשים שלי", הבהירה שלשום ח"כ אימאן ח'טיב־יאסין (רע"מ), בדיון שבו סירבה ועדת הכספים של הכנסת לאשר הטבה במס לעמותה שמקדמת הכרה בנכבה.

אם המגמה תימשך עוד כמה שנים, ערביי ישראל וערביי "השטחים" יהפכו לישות אחת, לא רק מבחינה תודעתית אלא גם בדרך התנהלותם: לעומתיים, מתריסים ומורדים במדינה שבה הם חיים.

פרעות מאי עלולות להיות רק פרק א'. מדינת ישראל אינה רשאית להתעלם מהמתרחש. גם הפשיעה הגואה במגזר הערבי אינה מנותקת מהמסכת הזאת. היא מתרחשת באזורים שבהם המדינה איבדה משילות וריבונות לטובת בריונות ולאומנות גואה. הריק הישראלי באזורים הללו מזמין הן פשיעה והן לאומנות. בקרוב נתקשה להבדיל ביניהן.