ביזיון הבריחה מהכלא הוא הסימפטום. פגמיו ייחקרו ויתוקנו, אך הכשל המבני מחייב ניעור של מנגנון אכיפת החוק וחלק ממדיניות הביטחון. הכשל המבני מתמקד בהתמכרותה של המערכת לשקט - על חשבון המענה הנדרש לחברה חפצת חיים, מול האיום של אזרחים מופקרים ואלימים, מול פושעים וטרוריסטים מבית וכנגד אויבים מחוץ.
ישראל אינה מתמודדת כנדרש בכל הספקטרום: מסרבני החיסונים והפדופילים, דרך פורעי "נוער הגבעות", עבור בתרבות הפשע של החברה הערבית ובסחטני הפרוטקשן, עבור בחרדים אלימים ובבליינים מופקרים, המשך במחוללי הפוגרומים בעכו ובלוד ובח"כים המתרצים את השתוללותם, וכלה ביחס המפנק לטרוריסטים בכלא ובניסיון לפייס את חמאס.
האזרחים שומרי החוק איבדו הרבה מאמונם במשטרה ובמערכת המשפט. אם ישראל לא תתעשת במהרה, הם יאבדו מאמונם במדינה.
בכל המקרים נדרש מרשויות החוק והביטחון מענה תקיף הרבה יותר. אלא שהמשטרה מתמחה בחוסר אונים, בעליבות ובפחדנות: מערכת המשפט מפגינה רחמנות כלפי אכזרים, ומתאכזרת לציבור הרחב; שירות בתי הסוהר משתף טרוריסטים בעסקת "שקט בכל מחיר", במקום לדכא אותם; צה"ל מרוסן מדי ביחסו לפורעים היהודים ביהודה ושומרון; ובמערכת הביטחון מפנטזים על "הסדרה ארוכת טווח" ושיקום הרצועה, במקום למנוע בכוח את התעצמות חמאס. במגוון ממשלות ולמרות חילופי האישים, מפגין הדרג המקצועי "ראש קטן", והדרג הפוליטי לא נותן גיבוי ל"ראש גדול". את ההוכחה שאפשר גם אחרת, נותנים מערכת הביטחון וצה"ל בהתמודדות עם האתגרים האסטרטגיים של ישראל. שם גם פועלת ההרתעה במיטבה.
שורשיו של הכשל המבני הזה, המאפיין לאחרונה חלק גדול של הדמוקרטיות, נעוצים בהטיית הדיון הציבורי מן החתירה לטובת הכלל, אל התמקדות במראית העין: ממה שאחראי ומיטיב עם הציבור ועם פרטיו לאורך זמן, אל מה שנראה טוב בעת תקתוק המצלמה. אלימות ודיכוי אינם נראים טוב. לכן המשטרה נמנעת מעימותים ומניחה לפושעים, לפורעי חוק ערבים, לחרדים קיצוניים ולבליינים לכפות את אורחותיהם על הציבור. לכן שב"ס מעדיף אוטונומיה והבנות מרופפות פיקוח עם טרוריסטים, במקום לשבור את רצונם. משאיות חומרי בניין ל"שיקום עזה" (בעיקר עזה תחתית) נראות טוב מפורעים פצועים ומחבלים הרוגים על הגדר. כך נשמר ה"שקט" המזויף בעזה, בכלא גלבוע, בכבישי הנגב ובשדות הגליל.
ל"שקט" השקרי הזה יש מחיר: הוא מעודד את הטרור, את הפשע ואת ההפקרות, ומחולל בהמשך אלימות רבתי. האזרחים שומרי החוק איבדו הרבה מאמונם במשטרה ובמערכת המשפט. אם ישראל לא תתעשת במהרה, הם יאבדו מאמונם במדינה.
ההתפרעויות והאיומים של הטרוריסטים וסייעניהם, בבתי הכלא, בג'נין, בעזה ובקרב ערביי ישראל, הם הזדמנות לצעדי הבראה מההתמכרות לשקט המזויף. בבתי הכלא אפשר סוף־סוף לפגוע קשות באיכות החיים של הטרוריסטים שמעבר למינימום הקיומי. כך, למשל, אפשר לשכן את אנשי הג'יהאד האסלאמי לאורך זמן בתאים שהם או חבריהם שרפו ולבודדם מגישה למידע מהתקשורת. פירוק ארגוני הטרור בתוך בתי הכלא יחזיר את השליטה לשב"ס, במקום האוטונומיה שבאמצעותה קנה שקט במחיר בלתי נסבל. בג'נין רצוי לנצל ריכוז טרוריסטים חמושים, הנחושים למנוע פריצה של צה"ל למחנה הפליטים, כדי לחסל רבים ככל האפשר מהם בקרב. בעזה, ירי רקטי יאפשר לפגוע קשה בהתעצמות חמאס ובמשאביו ולהינתק מהזיית ההסדרה. אם תהיה תסיסה אלימה בקרב מקצת ערביי ישראל, אפשר להרתיע מהרחבתה באמצעות האשמת הפורעים בסיוע לטרור ולקוות שבתי המשפט לא יתגייסו לטובתם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו