בשונה מאירועי השבת האחרונה, ההפגנה אתמול בגבול הרצועה עברה בשקט יחסי. ניכר היה שמשני צידי הגבול הופקו הלקחים, בניסיון להימנע מהידרדרות לא רצויה.
חמאס עמד בהתחייבותו למצרים לפעול לריסון המפגינים. כוחות ההתערבות שלו גילו אגרסיביות גדולה יותר מבעבר, כולל הצבת כוחות סמויים שפעלו מתוך ההמון בניסיון לשלוט בו. זה לא הצליח לעצור את כלל המפגינים מלהגיע לגדר, אבל זה צמצם משמעותית את מספרם ואת התלהבותם.
במקביל, הפיק צה"ל לקחים מהתפקוד הטקטי הכושל שלו בשבת, שאפשר למפגינים רבים להגיע לגדר ואת פציעתו האנושה של הלוחם בראל חדריה שמואלי. הגבול תוגבר בכוחות ובאמצעים רבים, בדגש על צלפים. בשטח גם נכחה כל צמרת פיקוד הדרום, שפיקחה מקרוב על המתרחש.
וחשוב מאלה: הופעל כוח, מרוסן אמנם, אבל כזה שנועד לבלום את הגורמים האלימים לפני הגעתם לגדר.
השימוש ברובי רוגר ובגז מדמיע גרם אמנם לכמה פצועים בצד הפלשתיני, אבל האלטרנטיבה היתה שימוש באש חיה ומספר גדול בהרבה של נפגעים.
כל אלה אפשרו להפגנה אתמול להסתיים בשקט, אבל כדאי להימנע ממסקנות לגבי העתיד.
חמאס, כך נראה, נחוש להמשיך ולהפעיל את נשק ההפגנות, בידיעה שהוא מושך תשומת לב בינלאומית ותקשורתית, ושהוא מאתגר את ישראל.
בעבר סידר לו הכלי הזה את מזוודות הכסף של קטאר באדיבותה של ישראל, וסביר שגם בסיבוב הנוכחי ינסה חמאס להוון את ההפגנות להישג דומה - ישיר (בכסף או סחורות) או עקיף (בהקלות אחרות לרצועה).
זה ידרוש מישראל לגבש בהקדם אסטרטגיה וקווים אדומים ברורים. עד כה היא הבהירה מפורשות מה לא: לא להתקדמות כלשהי בלי פתרון של עניין השבויים והנעדרים.
בהנחה סבירה שהנושא הזה לא ייפתר במהרה על רקע הפערים הגדולים בין הצדדים, תידרש ישראל להגיד גם מה כן. אחרת היא תמצא את עצמה מהר מאוד נגררת להתמודדות יומיומית על גדר רצועת עזה, ואולי גם לחידוש ירי הרקטות לשטח ישראל ולהפרחת בלוני התבערה.
כל אלה, או חלקם, עשויים לקרות כבר ביממות הקרובות, בניסיון להאפיל על ביקורו של ראש הממשלה בנט בוושינגטון. דווקא כאן, טוב תעשה ישראל אם תנשום עמוק ותספור עד מאה.
לפסגת בנט־ביידן חשיבות עצומה, שחורגת בהרבה מהנעשה בעזה. גם אם חמאס ינסה להסיט את דעת הקהל אליו, על ישראל להישאר ממוקדת בעיקר - איראן, איראן ואיראן, ועוד קצת איראן.
אבל מרגע שהביקור הזה יסתיים, על ישראל לעשות את מה שהיה עליה לעשות מייד אחרי מבצע שומר החומות: להחליט מה בכוונתה לעשות עם עזה. לא בהצהרות הריקות שכל בלון וכל רקטה ייענו בחומרה, אלא במעשים.
אם בירושלים סבורים שהבעיה היא יחיא סינוואר (כפי שעלה אתמול מדבריו של שר הביטחון גנץ), יש להבהיר לו ולסביבתו שאם הוא לא ישנה מדרכו, ימיו ספורים.
במילים אחרות, ישראל צריכה להפוך את המשוואה. במקום שהכללים ייקבעו ברצועת עזה, הם צריכים להיקבע בירושלים.
במקום שישראל תעשה הכל כדי להימנע מחידוש הלחימה, חמאס הוא זה שצריך לחשוש מכך. זה עלול אמנם לעלות בהסלמה נקודתית או רחבה, אבל לחמאס ולסינוואר יש בה יותר מה להפסיד.
אם הם לא יבינו זאת במילים, נדמה שלא יהיו לישראל מנוס מלשוב להידבר עימם בטילים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו