אחרי חמישה מקרים של ירי רקטות מלבנון לשטח ישראל, קשה לחמוק מהמסקנה שבצפון נפתחה חזית חדשה שמחייבת טיפול מיידי.
עד אתמול היו גורמים בישראל שהתייחסו לאירועים האלה כמו אל גשם. גזירת גורל. שלושה מקרים, הם הסבירו, בוצעו במהלך מבצע "שומר החומות" כהזדהות עם תושבי עזה, והרביעי – לפני שבועיים – היה תגובה לתקיפה שיוחסה לישראל בסוריה. ממילא, נטען, לא היו בהם נפגעים ולא נגרם נזק, ולכן זה מטריד, אבל לא סוף העולם, בוודאי לא משהו ששווה להבעיר עבורו את גבול הצפון.
אחרי המקרה החמישי נדמה שהפסיביות המחשבתית הזאת – שראשיתה בממשלת נתניהו והמשכה בממשלת בנט – מחייבת אתחול. ישראל צריכה להתייחס לאירועים האלה על פי מבחן הכוונה, ולא מבחן התוצאה. מי ששיגר אתמול בצהרי היום רקטות לקריית שמונה, התכוון לפגוע, והתכוון להרוג. העובדה שהוא נכשל היא מקרית; בפעם הבאה הוא עלול להצליח.
המשמעות (שנכתבה כאן גם לאחר הירי הקודם) היא שישראל חייבת לעבור מתגובה ליוזמה. מהגנה להתקפה. לא לשבת ולחכות לקטיושות, אלא לאתר את מי שאחראי לשיגור שלהן – וסביר להניח שאלה אותם הגורמים בכל המקרים – ולדאוג שהם לא יוכלו לשגר יותר, לא טילים ולא מילים.
לא ברור למה זה לא קרה עד עכשיו. המודיעין הישראלי הצליח לפצח אתגרים יותר סבוכים מאשר כמה פלשתינים שפועלים מאחת הערים בדרום לבנון. העובדה שהירי נמשך מעמידה בסכנה את תושבי הצפון, ומעבר לכך: היא מסכנת את מדינת ישראל בהיקלעות להסלמה לא רצויה ולא מתוכננת, כתוצאה מהידרדרות שתתחיל באירוע טקטי חסר חשיבות לכאורה.
צה"ל אמנם הגיב באופן חריף יחסית – יותר פגזי ארטילריה שוגרו לשטח לבנון מאשר בכל המקרים הקודמים גם יחד – אבל ספק אם המסר נקלט. היורים כבר הוכיחו שהם לא מתרשמים לא מפגזים ולא מרטוריקה מאיימת של פוליטיקאים. הדרך היחידה לסיים את הסיפור, ואגב אורחא לשלוח מסר ברור לכל גורם אחר באזור שמשתעשע ברעיונות דומים, היא לפגוע בהם באופן ממוקד, ובהקדם.
בשבועות האחרונים נשמעו לא מעט תיאוריות סביב השיגורים האלה. נטען שחיזבאללה מאשר אותו, או שחמאס מכווין אותו מעזה, או גם וגם. אם יש מידע שמאשש חלק מהטענות האלה, על ישראל לפרסמו לאלתר. ידעו תושבי לבנון שחיזבאללה מסכן אותם במלחמה בזמן שארצם נמצאת בשפל חסר תקדים, וידעו תושבי הרצועה שהם עלולים להיקלע לסבב לחימה נוסף באדיבות סינוואר ושותפיו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו