בין איראן לבית הלבן: מי מחליט על הביטחון הלאומי של ישראל?

זה מספר שבועות שישראל והאזור כולו נעים בין היערכות לחידוש הלחימה מול איראן לבין האפשרות לפריצת דרך במשא ומתן. בין החלטה שכבר התקבלה, אולי, לבין החלטה שעדיין ממתינה להתקבל. אלא שבניסיון להעריך מתי תתחדש הלחימה, אנחנו זונחים ארבע שאלות מהותיות וחשובות הרבה יותר.

השאלה הראשונה היא מהן מטרות המלחמה. מצד אחד נשמעים קולות הקוראים להפלת המשטר בטהרן, יעד שיש לבחון אם הוא בכלל אפשרי. מצד שני מדברים על השמדת יכולות הגרעין האיראניות, אותן יכולות שעל השמדתן כבר דווח לפני חצי שנה ולפני שנה. מה בדיוק מבקשים להשיג הפעם?

השאלה השנייה נוגעת למטרות הצבאיות. אילו יעדים מתכוונים לתקוף, והאם התקיפות אכן ישרתו את מטרות המלחמה? בשתי המערכות הקודמות כבר ראינו שלא תמיד קיימת התאמה בין מטרות התקיפה לבין היעדים האסטרטגיים. דוגמה לכך הייתה מטס הסיום במבצע "עם כלביא", שתוכנן נגד מטרות משטר.

השאלה השלישית היא כיצד מסיימים את המלחמה. מהו מנגנון הסיום, ואילו תנאים צריך ליצור כדי שיאפשרו את מימושו? את התשובות לכך יש לקבוע לפני היציאה למערכה, ולא תוך כדי הלחימה. העובדה שישראל מתמודדת עם שבע זירות פתוחות מלמדת שמנגנוני סיום אינם בהכרח חלק מרכזי דיו מתכנון המערכות הצבאיות.

השאלה הרביעית, ואולי המטרידה מכולן, היא כיצד הפכה המלחמה מול איראן לעוד "סבב". זהו מושג ששאלנו מהלחימה מול חמאס, וכעת אנחנו משתמשים בו גם ביחס לעימות מול מדינה. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להיכנס למערכה עצימה מול איראן מדי חצי שנה, כפי שעלול להשתמע מהתקופה שחלפה מאז "שאגת הארי", וגם לא מדי שנה וחצי, כפי שקרה מאז "עם כלביא". כיצד מונעים מהמציאות הזאת להפוך לשגרה?

רק לאחר שנענה על ארבע השאלות הללו, נכון יהיה לעסוק בשאלת העיתוי. מועד התקיפה אינו מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי שאמור לשרת את היעדים שנקבעו.

אלא שכאשר ההחלטה נתונה בידיו של אדם אחד, וכאשר האינטרסים של ישראל וארה"ב, שבעבר היו זהים, אינם בהכרח חופפים כיום, התמונה מסתבכת. לכך מתווספים גם שיקולים פוליטיים, בוושינגטון ובירושלים.

כך הופך הדיון המהותי לשולי, ואנחנו מוצאים את עצמנו משתתפים במעין תוכנית ריאליטי ששמה "מתי יחליט טראמפ על חידוש הפעולה באיראן?". ואולי בכלל נופתע מהסכם שיתואר כהסכם חלומות, שהושג בזכות הלחץ הכלכלי והמערכות הצבאיות? ימים יגידו. אבל השאלה האמיתית אינה רק מה יחליט הנשיא האמריקאי, אלא מה תהיה משמעות ההחלטה עבור ישראל, ועד כמה היא שותפה בקבלתה.

הפרטת הביטחון הלאומי הישראלי

את העובדה שההחלטה על חידוש המערכה מול איראן אינה מתקבלת בירושלים כבר הבנו. במקרה הטוב, ישראל שותפה לגיבוש ההחלטה, וגם בכך איני בטוח כיום. במקרה הסביר יותר, אנחנו נידרש להתמודד עם תוצאות החלטתו של הנשיא טראמפ.

על הרקע הזה, הודעתו של טראמפ על ביטול כספי הסיוע האמריקאי לישראל, בהמלצת ראש הממשלה בנימין נתניהו או בהסכמתו, היא החלטה בעלת השלכות מרחיקות לכת.

מדובר בסיוע בהיקף של כארבעה מיליארד דולר בשנה, במסגרת הסכם לעשר שנים שנחתם בתקופת הנשיא ברק אובמה ותוקפו עד סוף 2028. להחלטה הזאת יש שני ממדים מרכזיים: ביטחוני-תקציבי ומדיני-אסטרטגי.

המחיר הביטחוני: כיצד נשלים את הפער?

בממד הביטחוני, ביטול הסיוע פירושו אובדן מקור מימון משמעותי להתעצמות ולבניין הכוח של צה"ל.

מדובר בתקציבים המיועדים לרכישת יכולות ומערכות צבאיות שלרבות מהן אין כיום תחליף ישראלי, ובהן מטוסי קרב, מסוקי קרב וסער וחימושים ייחודיים. חלק מכספי הסיוע משמשים גם לתמיכה בייצור הביטחוני הישראלי, שבשנים האחרונות נדרש להכפיל ואף לשלש את קצביו.

רק לפני כשלושה שבועות נחנך בארה"ב, בנוכחות בכירים במערכת הביטחון הישראלית, קו ייצור של מיירטי כיפת ברזל, הנשען בחלקו הגדול על כספי הסיוע האמריקאי.

כעת, אם התקציב הזה אכן ייעלם, ישראל תידרש למצוא מקורות מימון חלופיים. זאת בשעה שחלק מהכספים כבר מיועדים להתחייבויות עתידיות, ולאחר שלוש שנות מלחמה שהכבידו משמעותית על התקציב הישראלי.

המשמעות היא שהמדינה תצטרך לממן בעצמה יכולות ביטחוניות חיוניות, דווקא בתקופה שבה צורכי הביטחון גדלים והלחץ על תקציב המדינה ממילא כבד.

המחיר המדיני: האם אנחנו מאבדים את אמריקה?

אלא שהממד הרחב מדאיג לא פחות. הודעת טראמפ על ביטול הסיוע היא בעיניי שלב נוסף בתהליך שבו ישראל מאבדת בהדרגה את התמיכה האמריקאית הרחבה שממנה נהנתה במשך שנים.

דעת הקהל בארה"ב הופכת ביקורתית ולעיתים אף עוינת יותר כלפי ישראל. התמיכה הדו-מפלגתית, שהייתה במשך עשורים אחד מנכסי הביטחון הלאומי החשובים שלנו, כבר נפגעה קשות בעקבות ההזדהות הישראלית עם צד פוליטי ברור, ובראשו טראמפ.

גם בתוך המפלגה הרפובליקנית התמיכה בישראל אינה מובנת מאליה. את המגמות הפוליטיות ניתן היה לראות במערכות הבחירות האחרונות, ואת עמדותיו של סגן הנשיא בנוגע לישראל ולחלקה בהתפתחויות האחרונות כבר שמענו מפיו. לשני הממדים הללו, הביטחוני והמדיני, יש השפעה ישירה על הביטחון הלאומי של ישראל, הן בטווח המיידי והן בשנים הבאות.

צריך לחשוב כבר עכשיו על היום שאחרי טראמפ

כהונתו של הנשיא טראמפ צפויה להסתיים בעוד כשנתיים. אבל את ההיערכות ליום שאחריו אסור לדחות.

כבר עכשיו צריך לחשוב כיצד משקמים את מערכת היחסים עם ארה"ב, כיצד מחזירים את התמיכה הדו-מפלגתית וכיצד מגייסים מחדש את דעת הקהל האמריקאית לטובת ישראל.

התמיכה הזאת הייתה ועודנה חיונית לביטחון הלאומי שלנו. היא באה לידי ביטוי בגיבוי מדיני ובהטלת וטו על החלטות נגד ישראל במועצת הביטחון של האו"ם, בשיתוף פעולה ביטחוני וביכולת לפעול ואף להילחם יחד מול איומים משותפים. כל אלה חיוניים, אבל הם אינם יכולים לבוא על חשבון העצמאות הישראלית בקבלת החלטות הנוגעות לביטחונה ולעתידה.

ישראל צריכה לשקם את יחסיה עם בעלת בריתה החשובה ביותר, ובה בעת לשמור על יכולתה לקבוע בעצמה את יעדיה הביטחוניים ואת הדרך להשגתם. אפשר לתקן, וצריך לשנות. מוטב היה להתחיל כבר אתמול.

הכותב הוא תא"ל (מיל') צביקה חיימוביץ', לשעבר מפקד מערך ההגנה האווירית וכיום יועץ אסטרטגי.