זעם בקרב המילואימניקים: "למה אנחנו תמיד בתחתית סדר העדיפויות?"

אלפי משרתי מילואים ובני משפחותיהם מביעים בימים האחרונים זעם ותסכול לנוכח האפשרות שהממשלה המסתמנת תוותר על גיוס חרדים, למרות העומס הכבד המוטל על מערך המילואים מאז השבעה באוקטובר. בצה"ל מבהירים כי השינויים הפוליטיים אינם משנים את צורכי הצבא, המתמודד עם מחסור חמור של כ-12 אלף חיילים, בהם כ-7,500 לוחמים - בעיה שעליה התריע הרמטכ"ל, רב-אלוף אייל זמיר, פעם אחר פעם.

ע', משרת מילואים מרקע של ציונות דתית והתיישבות ביהודה ושומרון, שירת מאות ימים מאז פרוץ המלחמה, נפצע בגופו ובנפשו והוכר כנכה צה"ל על ידי משרד הביטחון. כעת, לנוכח האפשרות שלא יקודם גיוס חרדים, הוא חש אכזבה עמוקה מהגוש שבו תמך בבחירות.

"אני מאוכזב ומצטער בתור אזרח שהצבעתי ושכנעתי חברים להצביע לגוש השינוי", הוא אומר. "על זה הם נבחרו".

"בכל פעם שהוא יוצא למילואים, הבית מתהפך"

המחיר הכבד של שירות המילואים הממושך מורגש גם בבתיהם של המשרתים. גל (40), תושבת ירושלים ואם לארבעה ילדים קטנים, נשואה לב', שביצע מאות ימי מילואים מאז השבעה באוקטובר. לדבריה, בכל פעם שבעלה נקרא לסבב נוסף, היא נותרת לבדה עם הילדים למשך שבועות ארוכים, ונאלצת לנהל את הבית ללא עזרתו. גם כשהוא שב, היא מספרת, השפעות השירות ממשיכות ללוות את המשפחה.

גל מתקשה לראות כיצד יוכלו להמשיך במצב הזה לאורך זמן. האפשרות שהממשלה הבאה תישען על המפלגות החרדיות ותוותר על קידום גיוסן של אוכלוסיות נוספות לצבא מעוררת בה תחושת תסכול קשה.

"אם ילכו בסוף עם חרדים זה יהיה כל כך לא רגיש למאות אלפי משפחות המילואימניקים, שפשוט ישבו ובכו על ההודעה של ליברמן. אני פשוט בכיתי כששמעתי את זה", היא מספרת. "ברור שצריך לבחור בין אפשרויות לא טובות, אבל למה תמיד אנחנו צריכים להיות בתחתית סדר העדיפויות?"

"הזעם כבר גדול וחונק את הגרון"

גם ברשתות החברתיות נשמעות תגובות קשות מצד משרתי המילואים. מתנאל בראלי, משרת מילואים, פרסם פוסט בפייסבוק שבו תיאר את התחושה שההקרבה המתמשכת של המשרתים הפכה לדבר מובן מאליו.

"העולם מתחלק לאלו שמילואים ואלו שלא, ועבור אלו שלא, המילואים הפכו להיות המובן מאליו החדש. סטנדרט מצופה, צרימה ישנה שנשכחה מלב", כתב.

לדבריו, המשרתים אינם מצפים לתודות, אך מתקשים להשלים עם כך שהנטל ממשיך ליפול על אותם אנשים. "חשוב לומר: אנחנו לא פה בשביל ההערכה. אנו עושים את הדבר הנכון מפני שהוא נכון, והאמת תורה דרכנו. אך הזעם - כן, זעם, זו המילה - כבר גדול וחונק את הגרון".

בראלי ביקש להזכיר את המחיר האישי והמשפחתי שמשלמים אנשי המילואים גם כעת: "אנחנו עוד עושים מילואים ועוד נמצאים שבועות ארוכים מחוץ לבית. עודנו מותירים את החיים שלנו מאחור; את נשותינו וילדינו; את הדברים שאנחנו אוהבים לעשות; את מה שאנחנו רוצים להיות. את השליטה שלנו על סדר היום ועל לוחות הזמנים. את הזמן שלי עם עצמי".

את דבריו חתם במסר למי שאינם חווים את המציאות הזאת מקרוב: "פוסט בפייסבוק זה לא רעש, זו הוצאת קיטור. ובכל זאת, לפעמים צריך פשוט לזכור ולהזכיר".

"הכתפיים שורפות, הגב כואב - ואין מי שיחליף אותנו"

כ', מפקד חפ"ק בגדוד לוחם שייכנס בקרוב לתעסוקה מבצעית שנייה השנה, מתאר את עומק השחיקה בקרב המשרתים: "ככל שחולף הזמן ומתרבים הסבבים, יש יותר ויותר חיילים שהסוס שלהם נגמר. הנפש של חלקם כבר לא מצליחה להתמודד. אנחנו חווים ורואים לחימה, מתח, גופות, פצועים ועוד. צריך זמן ויציבות כדי להתאושש מהחוויות האלה. ככל שאין זמן לנשום, להתחזק ולהתמודד בין הסבבים, הנפש קורסת ומספר החיילים שפונים ליחידה בעקבות תגובות קרב עולה".

לדבריו, גם המחיר שמשלמות המשפחות הולך ומחריף. "במקביל, גם המצוקה בבית הופכת משמעותית יותר. בנות הזוג עייפות, תשושות. חלקן ממש מתחננות שהפעם נוותר על בן הזוג. מקומות העבודה כבר פחות סבלניים. אנחנו מוצאים את עצמנו מחליפים חטיבות שהחליפו אותנו פעם ועוד פעם, בלופ בלתי נגמר".

"מי שחושב שהצורך בעוד לוחמי מילואים הוא רק סיסמה, לא מבין את המציאות ואת הקושי", הוא מדגיש. "עוד 12 גדודים לוחמים, והיינו היום עם פחות חיילים בפוסט-טראומה, כי היה להם עוד חודשיים בבית להתחזק בין הסבבים. עוד כמה גדודים לוחמים, ויכול להיות שפחות בתים היו קורסים, פחות אנשים היו מאבדים עבודה".

כ' מתייחס גם לקריאות נגד גיוס חרדים ולפשרות הפוליטיות המסתמנות: "קשה לי כמפקד מול הקריאה 'נמות ולא נתגייס'. אלה החברים שלי שמתים, פיזית ונפשית. קשה לי שרגע אחרי הבחירות פתאום מסבירים שזה בסדר ואפשר להתפשר. אי אפשר. האנשים, אנחנו והמשפחות שלנו, סוחבים את האלונקה, אבל הכתפיים שורפות, הגב כואב. אנחנו מרימים יד שיחליפו אותנו, ואין מי שייכנס מתחת".

לסיום הוא אומר: "נמשיך לסחוב, נמשיך לשאת. נעלה בשבוע הבא לסבב שישי, וכבר יותר מ-520 ימי לחימה, אבל אנחנו מאבדים חברים בדרך כי חסרים לוחמים. אם יתגייסו, לא נמות".