כך ישראל צריכה להפוך את היתרון בחלל לאסטרטגיה לטווח ארוך

ישראל הוכיחה במלחמה שהחלל הוא יתרון מבצעי. השאלה היא איך הופכים אותו לכוח קבוע.

בקיץ 1917 הפציצו מפציצים גרמניים את לונדון לאור היום. הגנרל יאן סמאטס, שהתבקש להמליץ כיצד להיערך, הציע לאחד את הכוחות האוויריים שפעלו בנפרד בצבא ובצי ולתת לשמיים בית משלהם. באפריל 1918 קם חיל האוויר המלכותי, חיל האוויר העצמאי הראשון בעולם.

יותר ממאה שנה אחרי, ישראל עומדת בפני החלטה דומה. רק מאה קילומטר גבוה יותר.

לרבים מאיתנו החלל עדיין נשמע כמו מדע בדיוני, אבל במלחמה מול איראן הוא היה חלק ממשי מהמערכה. לווייני ישראל הפיקו יותר מ־50 אלף תצלומים, טילי חץ 3 יירטו איומים מחוץ לאטמוספרה, ותקשורת לוויינית אפשרה לצה"ל לפעול הרחק מגבולות המדינה. זו תוצאה של עשרות שנות השקעה, מאז שישראל הצטרפה ב־1988 לקבוצה המצומצמת של מדינות המשגרות לוויין בכוחות עצמן.

השאלה כבר אינה אם ישראל צריכה יכולות חלל, אלא איך הופכים אוסף של יכולות מצוינות לכוח מתוכנן, מתוקצב ומתואם לעשורים הבאים.

אלפרד מהאן, האסטרטג הימי, קשר בסוף המאה ה־19 בין עוצמה לאומית לבין שמירה על נתיבי הים. החלל הוא נתיב התשתית של המאה ה־21. ממנו מגיעים הניווט, התקשורת והתזמון שעליהם נשענים הבנקים, רשת החשמל והצבא. חסימת ים סוף בידי החות'ים המחישה כמה מהר נתיב קריטי הופך לנקודת תורפה. לכן גישה עצמאית, מהירה וגמישה לחלל היא רכיב של ריבונות, במיוחד כשאיראן מקדמת תוכניות שיגור ומעמיקה את שיתוף הפעולה עם רוסיה.

איך מתקדמים מכאן

במשך עשרות שנים היה החלל תחום אחד מבין רבים באחריות חיל האוויר האמריקני. ב־2019 הקימה ארה"ב מחדש את פיקוד החלל, האחראי על הפעלת הכוח, ואת ה־Space Force, זרוע שישית האחראית על בניין הכוח, שצמח מתוך חיל האוויר ונשען על האנשים והיכולות שכבר היו בו. זו לא היתה הצהרה על כישלון, אלא הכרה בהצלחה: התחום גדל עד שהגיע לו בית משלו. הצו הנשיאותי מדצמבר ותוכנית "כיפת הזהב" מראים שבוושינגטון החלל הוא כבר עמוד תווך של העוצמה הלאומית.

בריטניה שינתה את מבנה הכוח שלה תחת אש, וארה"ב הקימה חיל אוויר עצמאי רק ב־1947. לישראל יש הזדמנות לעשות זאת כשהלקחים טריים והיתרון עדיין בידיה. הקמת מנהלת החלל בחיל האוויר ב־2024 היתה החלטה נכונה, וגם נכונותו של הרמטכ"ל, רא"ל אייל זמיר, לבחון את הסדרת העיסוק הצה"לי בחלל היא צעד בכיוון הנכון.

הערך המרכזי של השלב הבא אינו ארגוני בלבד. כתובת אחת, שתחבר את היכולות בחיל האוויר, באמ"ן, בתקשוב ובמפא"ת, תאפשר לעבור מניהול פרויקטים לתכנון ארוך טווח של זירה שלמה: אילו יכולות נצטרך בעוד עשור, אילו איומים יתפתחו, כיצד נגן על נכסינו במסלול ונחליף אותם, ואת מי צריך להכשיר. המטרה אינה עוד שכבת מטה, אלא צמצום הפיצול.

לא לחכות למלחמה הבאה

הדרך אינה מחייבת להקים מחר בבוקר "חיל חלל ישראלי". היא יכולה להיבנות בהדרגה.

ראשית, העלאת מנהלת החלל לדרגת פיקוד, עם הובלה בכירה, תקציב ייעודי ואחריות כוללת.

שנית, תוכנית לאומית לגישה עצמאית ומהירה לחלל, שתגדיר את הצורך המבצעי ותאפשר לתעשיות הוותיקות ולחברות החלל החדשות להתחרות על הדרך הטובה ביותר לספק אותו.

שלישית, מפת דרכים שתבחן, בהתאם להיקף הפעילות, מעבר הדרגתי מפיקוד לזרוע עצמאית, כפי שעשו האמריקנים.

רביעית, רשת שותפויות אסטרטגיות עם מדינות כמו ארצות הברית, הודו, יפן וגרמניה: עצמאות במה שאסור לנו להיות תלויים בו, ושיתוף פעולה במקום שבו הוא מגדיל את כוחם של שני הצדדים.

ישראל כבר עשתה את החלק הקשה ובנתה יכולות, תעשייה והון אנושי יוצאי דופן. האתגר עכשיו הוא להפוך אותם למערכת אחת. החלל הוכיח את מקומו במלחמה הזאת. את המבנה שינהל אותו לא כדאי להקים רק בעקבות המלחמה הבאה.