יותר מ-100 אלף כלי נשק בלתי חוקיים, קיצוניות לאומנית והכוונה איראנית: דוח חדש של מכון ריפמן שגובש בליווי בכירים לשעבר במערכת הביטחון מזהיר מפני התלכדות של שלושת האיומים שכבר התממשו בנפרד.
"איראן איננה זקוקה לצבא בנגב. היא זקוקה לשלושה דברים: עיניים על הבסיסים, נשק זמין במרחב, ואוכלוסייה שחלקה מוכן לפעול. את השלושה היא בונה במקביל”. המשפט החריג אשר מופיע במסמך “עוטף נבטים - תרחיש ייחוס", אותו אנו חושפים לראשונה, מתריע מפני נקודת תורפה אסטרטגית ודרמטית בלב הנגב - האפשרות שבזמן מערכה כמה איומים שכבר התממשו בנפרד יתחברו באותו מקום ובאותו הזמן.
התרחיש מתאר שילוב מסוכן בין כ-100 עד 130 אלף כלי נשק ואמצעי לחימה בלתי חוקיים במרחב (בהם רובים, מקלעים, רימונים ומטענים) קיצוניות לאומנית והכוונה איראנית.
הסכנה מתעצמת על רקע אירועי העבר. טייסי מילואים שהוזעקו לבסיס נבטים במהלך מבצע "שומר החומות" כמעט עברו לינץ' בדרך, כשהיישוב הסמוך היה נצור במשך יממה. מבקר המדינה תיעד קליע שחדר לבסיס ופגע בכנף מטוס, חדירת רחפנים ומרגלת מהפזורה שפעלה עבור איראן. טהרן אוספת מודיעין על המראות, ונשק ממשיך לזרום לנגב.
"איראן איננה זקוקה לצבא בנגב. היא זקוקה לשלושה דברים: עיניים על הבסיסים, נשק זמין במרחב, ואוכלוסייה שחלקה מוכן לפעול. את השלושה היא בונה במקביל". המשפט החריג הזה מופיע במסמך חדש שאנו חושפים לראשונה, "עוטף נבטים - תרחיש ייחוס".
לא תרחיש דימיוני
האנשים שעומדים מאחורי המסמך הגיעו מתוך המערכות שאמורות להכיר את האיום, את המודיעין ואת המרחב הדרומי עצמו. על שערו מופיעים ארבעה בכירים לשעבר במערכות הביטחון והאכיפה: אילן לביא, לשעבר ראש מרחב דרום בשב"כ; תנ"צ בדימוס מוטי אדרעי, לשעבר סגן מפקד המחוז הדרומי במשטרה; תת-גונדר בדימוס אילן בורדה, שלפי המסמך שימש בעבר כראש מערך המודיעין בשב"כ; ותא"ל (מיל') אטילה פארס, לשעבר ראש המנהל האזרחי.
הטענה המרכזית בדוח פשוטה ומטרידה: כמעט שום מרכיב בתרחיש שהוא מציג אינו דמיוני. נבטים כבר היה יעד למתקפות טילים איראניות. גורמי מודיעין איראניים כבר גייסו ישראלים לצילום בסיסים. ביולי 2025 תושבת הפזורה הסמוכה לנבטים הואשמה כי הופעלה בידי איראן ונדרשה לאסוף מידע על הבסיס. בדוח מבקר המדינה מ-2026 כבר תועד ירי שחדר לשטח נבטים ופגע בכנף מטוס, לצד חדירת רחפנים לשטח הבסיס. במקביל, לפי הערכת גורמים במשטרה, בנגב מסתובבים כ-130 אלף כלי נשק ואמצעי לחימה בלתי חוקיים.
כדי להבין את ממדי החשיפה צריך להבין את המרחב סביב אותם בסיסים. לפי הדוח, כ-28 אחוזים מהאוכלוסייה הבדואית בנגב חיים בפזורה. מבקר המדינה העריך את מספר תושביה בכ-70 עד 90 אלף בני אדם, בעוד מפקד מחוז דרום במשטרה נקב בעבר ביותר מ-100 אלף והדגיש שאין מפקד אוכלוסין עדכני.
מדובר בכ-2,500 עד 2,600 צבירי מגורים בלתי מוסדרים, הפרוסים על פני שטח עצום ולאורך כבישים 25, 31, 60, 80 ו-40, חלקם בסמיכות מיידית לבסיסים ולתשתיות אסטרטגיות. בסיסי חיל האוויר אינם יושבים במרחב מבודד, אלא בתוך פסיפס אזרחי עצום ומורכב.
בלב הסיפור ניצבים בסיסי חיל האוויר בנגב. בראשם נבטים, שבו כמה טייסות F-35, טייסות התובלה הכבדה ומטוסו של ראש הממשלה, ולצדו בסיס חצרים. הדוח מתייחס גם לטבעת שסביב רמון, לצאלים ולמתקנים אסטרטגיים נוספים בנגב. למעשה, חלק מרכזי מהיכולת האווירית של ישראל נשען על בסיסים שבמרחב זה.
השאלה המבצעית
כאן הופך תרחיש האימים ממושג מופשט לשאלה מבצעית: מה יקרה אם ברגע שבו ישראל נערכת לגל תקיפות בעזה, בלבנון או באיראן, אחד מבסיסי האוויר המרכזיים שלה לא יכול לתפקד כרגיל?
לא צריך לכבוש בסיס צבאי כדי לנטרל חלק מיכולותיו. לפי תרחיש הייחוס, די בחסימת צירי הגישה, בירי מנגד לעבר קו המטוסים, בהפעלת רחפנים ובפגיעה בכמה מטוסים חונים כדי להוציא אותם מסבב הגיחות לשעות או לימים.
כל מטוס שנפגע מחייב בדיקה, טיפול ולעיתים תיקון מורכב לפני שיוכל לשוב לפעילות. כאשר מדובר בכלי טיס מתקדמים ויקרים במיוחד, גם פגיעה שאינה משמידה את המטוס יכולה לייצר נזק כלכלי כבד ובעיקר להוציא יכולת מבצעית יקרה מהמערכה ברגע שבו היא נדרשת יותר מכל.
השאלה איננה רק מה שווי הנזק למטוס, אלא מה שווה שעה שבה הוא אינו יכול להמריא. העליונות האווירית היא אחת מיכולות הליבה שעליהן נשענת ישראל במערכה רב-זירתית. בסיס שחלק מיכולת ההמראה שלו מנוטרל, טייסים שאינם מצליחים להגיע אליו או מטוסים שנאלצים לצאת מסבב הגיחות לבדיקה הם כבר לא אירוע מקומי בנגב, אלא פגיעה שיכולה להשליך על יכולת הלחימה בזירה כולה. הדוח מגדיר את הנזק המשמעותי לא במספר המטוסים שיושמדו, אלא בהפסקת המראות בשיא המערכה, בניתוק הבסיס מהעורף ובהאטת קצב הגיחות.
סכנת "שומר החומות"
אחת הטענות הקשות ביותר בדוח נוגעת לזמינות הנשק במרחב הנגב. גם אם רוב הנשק המוברח כיום משמש לפשיעה ולא לטרור, מבחינת גורם אויב עצם העובדה שהוא כבר נמצא בשטח מהווה יתרון: "אין צורך להבריח נשק ביום הפקודה, צריך רק להפעיל אותו".
מי שמלווה בשנים האחרונות את העיסוק בנושא הוא חגי רזניק, ממייסדי מכון ריפמן לפיתוח הנגב ומי שכיהן כיו"ר המכון. לדבריו, הסכנה טמונה במרחב הגיאוגרפי: "הנגב חי בין רצועת עזה לחברון". בין שני המרחבים האלה נמצאים בסיסי חיל האוויר והמתקנים האסטרטגיים שאמורים להמשיך לתפקד דווקא בשעת מלחמה.
כאן חוזר שומר החומות לתמונה. במאי 2021, בשעה שישראל ניהלה לחימה מול עזה, הפרות הסדר והאלימות בנגב התמקדו בין היתר בצירים הבין-עירוניים וקטעו את הצפון מהדרום לפרקי זמן. עמודי חשמל ותאורה הופלו על הכבישים והתנועה בדרום שובשה. לפי הדוח, קצין משטרה בכיר אמר לאחר האירועים לחברי הכנסת כי במהלך שומר החומות נחסמו מתקנים אסטרטגיים של מדינת ישראל.
רזניק מספר כי באותם ימים נדרשו טייסים להגיע לנבטים עם אבטחה וכי היישוב נבטים עצמו היה, לדבריו, נצור במשך כ-24 שעות. הוא אינו טוען שהייתה אז הכוונה איראנית ואף אומר במפורש שאין בידיו מידע כזה. אלא שבעיניו שומר החומות הוא דוגמה ליכולת לשבש צירים ולפגוע בגישה לנכס אסטרטגי בזמן אמת.
הנתונים שמרכז הדוח ממחישים את גודל מאגר האמל"ח. לצד הערכת המשטרה של כ-130 אלף כלי נשק ואמצעי לחימה בלתי חוקיים, מכון ריפמן מעריך את המספר בכ-100 אלף ומצביע גם על שוק להשכרת נשק: רובה M16 בכ-500 שקלים ליום ומקלע בכ-1,000 שקלים. בשנת 2025 נתפסו 1,876 אקדחים, 886 רובים, 552 רימונים ו-119 מטעני חבלה. בנתון האחרון התמקדו גם מחברי הדוח: "מטען חבלה איננו נשק להגנה עצמית או לסכסוך חמולות".
בדוח מבקר המדינה מאפריל 2026 תועדה עלייה של ממש באירועי הירי בסמיכות לבסיס ו"זליגה של ירי לשטחו". באחד המקרים נפגעה כנף מטוס. במקביל הוגדרה חדירת רחפנים לבסיס סכנה חדשה בעלת השלכות אסטרטגיות.
"יכולת של ירי, גם אם הוא ירי קל, יכולה לנטרל יכולת אווירית של מטוס כשהוא נמצא על הקרקע", אומר רזניק. מבחינתו, העובדה שקליע כבר הגיע אל כנף מטוס בתוך בסיס היא ההמחשה לכך שהמרחק בין פשיעה מקומית לבין פגיעה ביכולת מבצעית עלול להיות קצר מאוד. פגיעה כזאת אינה חייבת להפיל או להשמיד מטוס כדי לגרום נזק משמעותי. עצם הצורך להשבית אותו, לבדוק מערכות, להחליף רכיבים ולהחזיר אותו לכשירות יכול להוציא כלי טיס מהמערכה בשעה הקריטית ביותר.
המוטביציה האיראנית
ומעל כל זה מרחפת איראן. באפריל ובאוקטובר 2024 נבטים היה יעד מרכזי במתקפות הטילים האיראניות. באותה שנה נחשף תא ריגול שביצע מאות משימות צילום עבור המודיעין האיראני, ובהן צילום נבטים. ב-2025 נעצרה תהאני אבו סמחאן, מורה, תושבת פזורת אבו קוידר הסמוכה לבסיס, שלפי המתואר במסמך הופעלה בידי גורמי מודיעין איראניים ונדרשה לאסוף מודיעין על נבטים ולצלם המראות של מטוסי קרב.
במסמך מצביעים גם על פרסומים שלפיהם שתי יחידות מודיעין איראניות הפעילו נתיבי הברחת נשק, ובהם נתיב מגבול ירדן באמצעות מבריחים בדואים, במטרה להציף את השטח בנשק ולעורר תסיסה. הדוח אינו קובע שאיראן עומדת מאחורי מאגר הנשק הבלתי חוקי בנגב כולו, אך האזהרה היא מפני החיבור העתידי: מודיעין כבר נאסף, נשק כבר נמצא בשטח, צירים כבר נחסמו בעבר ואיראן כבר תקפה את נבטים מבחוץ.
תרחיש הייחוס
תרחיש הייחוס מחבר בין החלקים. בעת מערכה נוספת מול איראן או שלוחיה מתפתחות הפרות סדר בצירים בדפוס שנראה בשומר החומות, כוחות המשטרה נמשכים לטיפול בהן וזמני התגובה מתארכים.
במקביל חוליה חמושה מנצלת את המצב לירי לעבר קו המטוסים ולשימוש ברחפנים. אם האירוע מתרחב, קבוצות נוספות מופיעות סביב הגדר ובצירי הגישה. המידע על הפגיעה בפעילות הבסיס יכול לעבור בזמן אמת, ובתרחיש שמשרטט המסמך איראן מנצלת את החלון שנוצר לתקיפה. החידוש, מדגישים המחברים, הוא "רק בהרכבה ובתזמון".
תרחיש האימים איננו בהכרח דגל אויב שמונף מעל בסיס נבטים ולא "כיבוש" שלו במובן הקלאסי, אלא מצב שבו בסיס אווירי מרכזי הופך בשעת מלחמה לבלתי נגיש או מוגבל מבצעית, מטוסים נפגעים על הקרקע, ההמראות נעצרות וכוחות הביטחון נאלצים להתמודד בו בזמן עם הצירים, הגדר והאיום מבחוץ.
שניות לפני שמטוסים אמורים לצאת לתקיפה בעזה, בלבנון או באיראן, ניטרול זמני של יכולת אווירית יכול להיות בעל משמעות אסטרטגית החורגת בהרבה מהאירוע המקומי עצמו.
מיעוט מסוכן
דווקא בגלל חומרת האזהרה, המסמך מדגיש כי האיום אינו "החברה הבדואית". מפקד מחוז דרום העריך כי למעלה מ-75% מהאוכלוסייה הבדואית הם אוכלוסייה נורמטיבית ושותפה. ב-7 באוקטובר בדואים מהנגב נרצחו ונחטפו וחיילים בדואים נפלו בקרבות. הבעיה, כותבים מחברי המסמך, היא מיעוט מסוכן שפועל בתוך מרחב שבו המדינה חלשה, והכישלון להבחין בין אותו מיעוט לבין הרוב הנורמטיבי הוא בעצמו כשל מדיניות.
זו גם הסיבה שתוכנית ריפמן מדברת על תוכנית רב-ממדית שמשלבת אכיפה עם הסדרה, חיזוק הסמכויות בתחום ההתיישבות, חינוך, שירות לאומי וכלים כלכליים.
כותבי המסמך דורשים לשנות גם את הדרך שבה המדינה מודדת את הסיכון: לא רק כמה כלי נשק נתפסו, אלא כמה דקות נדרשות לכוח להגיע לגדר נבטים כשהכביש חסום, כמה שעות נדרשות להחזיר מטוס שנפגע לכשירות וכמה זמן לוקח לזהות מי שאוסף מודיעין על המסלול. רק אז, הם כותבים, ניתן יהיה לומר שהמדינה מתייחסת למרחב כפי שהוא באמת: "קו החזית הפנימי של חיל האוויר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו