יום הכיפורים אמור להיות הזדמנות לחשבון נפש ולבקשת סליחה - שני מצרכים שספק אם מתקיימים בציבוריות הישראלית גם בפתח השנה הנוכחית.
יש לכך דוגמאות רבות, מרמת הפרט ועד להנהגה. כמה מהן ניתנו רק בימים האחרונים, החל ממאמציו השערורייתיים של סא"ל א', שהיה קצין המודיעין של אוגדת עזה ב־7 באוקטובר, להישאר בשירות ולמנוע את פרסום שמו, וכלה בראש הממשלה בנימין נתניהו שטרם קיבל על עצמו אחריות לאסון הגדול בתולדות המדינה. אפילו המפגש בערב שבת בין שלי משל־יוגב, אמה של ליבי שנרצחה בנובה, לבין ראש אמ"ן לשעבר אהרון חליוה, צרב את הנפש: חליוה אמנם קיבל על עצמו אחריות ופרש (ואפילו השתמש במלה המפורשת "סליחה"), אבל מתבקש היה שינהג באם השכולה באופן פחות אדנותי.
בנאומו לרגל השקת קמפיין הבחירות של הליכוד, ביום חמישי בערב, אמר נתניהו כי מדינת ישראל ניצלה מהשמדה. זה משפט מקומם, ולא רק משום שאינו נכון; אין שום עדויות לכך שמי מבין יריבי ישראל החזיק ביכולת להשמדתה או היה קרוב לכך. ועדיין, אם נתניהו עומד על דבריו, מתבקש לשאול מי היה ראש הממשלה - כלומר האחראי - בעשור וחצי שקדמו למלחמה, ואפשר לאויבי ישראל להגיע כפסע מיכולת כזאת.
ארה"ב - אבן היסוד במדיניות הביטחון
הסוגיה הביטחונית מחייבת עיסוק רציני בהרבה מזה שמתקיים בישראל. זאת לא רק העובדה שהיא דוחקת הצידה כל אפשרות לדון בשלל סוגיות שמחייבות עיסוק ערב מערכת הבחירות - ממצב החינוך וביטחון הפנים ותאונות הדרכים, ועד ליוקר המחיה - היא גם נגועה בפופוליזם שפוגע בביטחון עצמו. גם לכך יש דוגמאות רבות: משלל אמירות של שרים שמייצרות לישראל נז"א עצום בעולם (גדול פי כמה מזה שגרמו יוצרי הסרט הנוכחי שנושא אותו שם), ועד לעיסוק היזום בסוגיות כמו ביטול מרצון של הסיוע הביטחוני האמריקני והחיפוש לכאורה אחר מדינות אחרות כתחליף לארה"ב.
ארה"ב היא לא עוד מדינה מבחינת ישראל: היא אבן יסוד במדיניות הביטחון הלאומי שלה. ישראל אמנם החזיקה לאורך שנותיה ביחסים אסטרטגיים עם מדינות נוספות - בעבר הרחוק דרום אפריקה ואחר כך טורקיה, ובעשורים האחרונים הודו ובמידה פחותה סינגפור והאמירויות - אבל אף אחת מהן איננה תחליף לוושינגטון. יש לכך סיבות רבות, החל בדומיננטיות של ארה"ב בזירה העולמית, היותה חברה קבועה במועצת הביטחון של האו"ם, נכונותה להפעיל כוח בזירות רחוקות, ההשפעה היהודית בה, האינטימיות ביחסים הביטחוניים והמדיניים עימה, וכמובן הסיוע הביטחוני שעומד בבסיסו (לא כולל תוספות) על 38 מיליארד דולר בעשור שחלף ונכונותה לספק לישראל אמל"ח מתקדם.
ישראל אמנם החזיקה לאורך שנותיה ביחסים אסטרטגיים עם מדינות נוספות - דרום אפריקה, טורקיה, הודו, סינגפור והאמירויות - אבל אף אחת מהן איננה תחליף לוושינגטון
האכזבה הנוכחית מוושינגטון, שמשתקפת מהידיעה על החיפוש אחר משענות חדשות בהודו ובגרמניה, היא לכל הפחות ילדותית. לארה"ב בכלל, ולנשיא טראמפ בפרט, יש אינטרסים נוספים מלבד אלה של ישראל. הם שגורמים לו לשקול הפעלת כוח מול החות'ים (ומול איראן), או למכור מטוסי חמקן לסעודיה. לישראל יש שלל דרכים לפעול לשינוי המדיניות האמריקנית הזאת, אבל בעת צרה דלהי או ברלין לא יגיעו לסייע לה. ובכלל, כדאי לה שתחליט אם היא בריון שכונתי שכולם מפחדים ממנו, או ילד מוכה שנזקק לעזרת אחרים.
המזרח התיכון, כמו העולם כולו, רווי אינטרסים שלעיתים סותרים זה את זה. ישראל ידעה לנווט ביניהם באמנות במשך כמעט שמונה עשורים של קיומה, תוך ששייטה בין הפעלת כוח לבין דיפלומטיה גלויה וחשאית (לרבות שימוש ביכולות נוספות, מהסברה ועד מודיעין וטכנולוגיה).
ישראל ידעה לנווט בין האינטרסים במזה"ת במשך כמעט 80 שנות קיומה, תוך שיוט בין הפעלת כוח לדיפלומטיה. מאז 7.10 היא עברה להשתמש בעיקר בפטישים, תוך שהזניחה יכולות אחרות
מאז 7 באוקטובר היא עברה להשתמש בעיקר בפטישים, תוך שהזניחה - לעיתים במתכוון - את יכולותיה האחרות. המציאות הסבוכה הנוכחית אמורה היתה להחזיר אותה למקורות, ללמד אותה פרק בהלכות צניעות, ולחייב אותה בחשבון נפש עמוק. למרבה הדאגה, ולמרות יום הכיפורים, ספק אם זה יקרה בתקופה הנוכחית של ערב בחירות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו