בשבועות שלפני מלחמת יום כיפור הבחינו חיילי חטיבה 188 בגדוד 74 של חיל השריון בתנועות חריגות של הצבא הסורי. "ידענו שיש כוננות והיינו דרוכים", נזכר יצחק (74), תושב קצרין. "היינו בקו הראשון וראינו את הסורים מתארגנים, בעיקר בין ראש השנה ליום כיפור. הודענו לממונים עלינו. מגיע הקמ"ן החטיבתי ומספר לנו על הכוחות העצומים של הסורים שמולנו. איך אנחנו מתמודדים עם זה? הוא מסביר שאנחנו טנקיסטים טובים ושנצליח. הבנו שאין עם מי לדבר. אמרתי לעצמי - שטויות, בעוד חצי שנה אני משתחרר".
ביום כיפור, בשעה 13:55, התעורר יצחק לקולות פיצוצים. "אני רואה ענני אבק שחור של הארטילריה הסורית בתל פארס, נכנס לביתן של הלוחמים וצועק 'יום קרב'".
החיילים נכנסים לטנקים, פורצים את גדר המערכת ומתמקמים בעמדות. המשימה: לעצור את הכוחות הסוריים. ובאמת, שלושת הטנקים שבאחד מהם היה גם יצחק משמידים 30 טנקים סוריים. הם נלחמים עד שהתחמושת אוזלת ואז דוהרים לתל סאקי לאסוף פגזים מטנק שנפגע, ומגלים שהקומנדו הסורי השתלט על השטח. הסורים הורגים את מפקדו יואב יקיר, ויצחק מחלץ את הגופה שלו. "באותו הרגע אני נודר שאחרי המלחמה אתחתן ואקרא לבכורי על שמו".
הקרב על התל
יצחק נכנס לטנק פגוע בתל סאקי ואוסף את הפגזים שבו. "כל הצוות נהרג, שחיתי בעיסה של גופות", הוא נזכר.
לאחר חילוץ הפגזים הם יורדים מהתל ופוגשים את סמג"ד חטיבה 7 שמוביל אותם מערבה. שניים מתוך שלושת הטנקים חוטפים אר.פי.ג'י במנוע. "הסמג"ד עולה על הטנק התקין ובורח. אנחנו נשארים עם הטנקים הפגועים ומרתקים את הכוחות הסוריים עד שעות הבוקר".
בבוקר רואה יצחק טנקיסט מחטיבה 7 שרוע לצד הדרך, פצוע. הוא ממהר אליו, "דוחף לו את המעיים פנימה וחובש אותו. אני מזהה על הכביש טנקים מתל פארס. אני בטוח שאלה המילואים שלנו, ואז קולט שמדובר בכוחות סוריים. היה לי ברור שאני הולך למות".
למזלו, הטנקים לא ראו אותם וחלפו על פניהם. שני מטוסי חיל אוויר שאמורים היו לירות על השיירה הסורית ירו לעברם עד שהנ"מ הסורי הפיל אותם.
הכוח מתפנה ונכנס לבונקר בתל סאקי. "זה היה מראה זוועה. הרבה הרוגים ופצועים. פתאום - פיצוץ וצרחת מוות. הסורים זרקו רימון, לוחם אחד חטף, וכל השאר נשכבו על הרצפה. המפקד מורה למי שיכול לצאת ולהיכנע. אני היחיד שבריא חוץ מרסיסים בראש ובקרסול. אני יוצא".
בחוץ שואלים אותו החיילים הסורים בתנועות ידיים כמה חיילים נמצאים בבונקר. במקום להגיד להם שיש 30 הוא אומר שיש ארבעה: שלושה נהרגו והוא היחיד שנותר. הסורים, למרבה המזל, האמינו לו.
קדיש על המדינה
יצחק נופל בשבי. "אנחנו נוסעים לדמשק. בדרך יצאתי מההלם, התחלתי להרגיש כאבי תופת וצעקתי 'דוקטור!'. הסורים התחילו לטפל בי. אני מסתכל למעלה לשמיים ורואה איך חיל האוויר שלנו מובס. אני אומר קדיש על המדינה".
יצחק מתאר יחס סביר מצד השובים, מלבד אפיזודות ספורות של עינויים ומלקות. לאחר התקופה הראשונה הועבר יחד עם 53 שבויים נוספים לחדר בבית סוהר בדמשק. בחדר הוא פוגש את החייל שאותו חבש לצד הדרך. כעבור שמונה חודשים הם משוחררים. בשדה התעופה הוא פוגש את בת זוגו ומודיע לה שהם מתחתנים. הוא נלקח לחקירות בשב"כ, שבהן מוטחות בו האשמות חריפות.
הוא היה בטוח שכל לוחמי תל סאקי נהרגו בגללו, וכשחזר ארצה הבין שההפך קרה ושהוא הציל את כולם. כל החיילים שניצלו חיכו לו בבית. "כשראיתי אותם בכיתי. לזכותי נזקפים 30 חיים".
"לא נוטרים טינה"
חודש וחצי לאחר השחרור כבר עמד יצחק מתחת לחופה. בנו הבכור נקרא ע"ש מפקדו, יואב יקיר, והסנדק היה אביו של יואב. הוא קבע את ביתו בקצרין שבגולן ונולדו לו שלושה בנים נוספים. אחד מהם הוא סרן (מיל') י', בן 47, נשוי ואב לארבעה ילדים. כיום משרת במילואים בחטיבה 474, לאחר ששירת ביחידת דובדבן. שם היה מפקד צוות, יצא לקצונה והמשיך בתפקידי פיקוד.
"היתה מוטיבציית־על במשפחה לתרום למדינה", מספר י'. "למרות החקירות המשפילות שעבר אבא כששב מהשבי, גדלנו כפטריוטים. יש לי שלושה אחים ששירתו בצנחנים, ואני בדובדבן. בנוגע לחקירות לאחר השבי, כעסנו אבל הבנו שצריך לחקור. נכון, הגזימו ממש, אבל אנחנו לא נוטרים טינה".
י' גדל על הסיפור של אביו. "אני זוכר את הרגע שנחשפתי לסיפור. פעם עשיתי לו מסאז' וראיתי סימנים של הצלפות בגב מהשבי. ב־2014 הוצאנו רומן גרפי שיזמתי ובו הסיפור של אבא שלי. רציתי שזה ידבר לדור הצעיר. יש לי ערוץ יוטיוב בשם 'בקו ובשבי', קראתי תחקירים של הסורים ואני מבין לעומק את התרומה של אבא שלי לקרבות הבלימה ולמערכה על תל סאקי".
"היה צורך שאוביל"
ב־7 באוקטובר התגורר י' עם משפחתו בשדה נחמיה, שם הקים כיתת כוננות, בעוד משפחתו עברה לרמת הגולן. במהלך המלחמה הפכה כיתת הכוננות ליחידת הגנה משמעותית. כיום הוא מפקד פלגת הגמ"ר בקצרין.
"בתחילת המלחמה יכולתי לחזור להילחם עם היחידה שלי, אבל זיהיתי צורך לאמן את מחלקות ההגנה בגולן. יש המון דובדבניסטים, אבל היה צורך גדול יותר בהישארות שלי בהגמ"ר. ברור שזה כדי להגן על הבית, וכשהגעתי לקצרין לא היה מפקד. היה צורך שאוביל אותם".
באפריל 2024 החליט י' לעבור באופן סופי לקצרין ולפקד על פלגת ההגנה בעיר, תפקיד שבו הוא נמצא עד היום. מאז ספטמבר 2024 הוא גם מדריך ומלווה את מחלקות ההגנה ביישובי רמת הגולן ומאמן אותן בתרגילים, במטווחים ובתרחישי קצה להגנת היישובים. "החטיבה שלנו היא דוגמה לכל ההגמ"רים במדינה. יש כאן מוטיבציה עצומה. אני רוצה להגן על המקום הזה ושמחלקות ההגנה כאן יהיו ברמה גבוהה. לאור הסיפור של אבא שלי - זה לגמרי להגן על הבית".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו