מי ימצמץ ראשון? איראן וחיזבאללה במלחמת התשה

מאות רבות של קילומטרים מפרידים בין איראן ללבנון, ובכל זאת נדמה שמתרחש בהן דבר מה דומה. שתי הזירות – שחוו בשנים האחרונות מלחמות אינטנסיביות וחסרות תקדים – תוססות כעת על אש נמוכה, מתחת לסף המלחמה ומעל לסף הפסקת האש. לא בולעים ולא יורקים – ממתינים ומנהלים קרב התשה עד שמישהו ימצמץ ראשון.

באיראן נמשכת התזזיתיות האמריקנית, שנעה בתווך שבין מקסימום לחץ כלכלי לבין המשך העימות הצבאי המוגבל במצרי הורמוז. ארה"ב לא מצליחה לפי שעה – וככל הנראה גם לא תצליח – להכפיף את איראן למרותה ולגרום לה להתפשר, וניכר שהסבלנות האמריקנית פוקעת כשברקע בחירות האמצע והפופולאריות הנמוכה של הנשיא טראמפ. מנגד, אין בוושינגטון שום תיאבון להרחיב את העימות ולהפוך אותו לרחב היקף, באופן שיערער עוד יותר את הכלכלה העולמית.

המצב הזה יכול היה להיות אידיאלי לאיראן, אבל הוא לא. המשטר פוגש את המערכה המוגבלת הזו בשעה שהיא חווה את המשבר הכלכלי החמור בתולדותיו, וכשהוא מפוצל ולא אהוד. הפאניקה ניכרת היטב בהתבטאויותיהם ובמעשיהם של הבכירים האיראנים, ומשרד הכלכלה האיראני אף הקים ב-6 בספטמבר "חדר פיקוד למלחמה כלכלית".

בין לבין דווח גם על הפגנות גמלאים ומורים בטהרן ובערים נוספות, שם צועקים המפגינים כי "המשכורת נגמרת תוך שבוע". איראן אומנם משדרת איתנות וביטחון עצמי, אבל היא מבינה היטב שהקרב האמיתי שלה הוא אינו על מצרי הורמוז כי אם "על הייצור ועל פרנסת האזרחים", כפי שאמר בעצמו יו"ר הפרלמנט קאליבאף לפני מספר ימים.

איראן לא יודעת כמה זמן היא עוד יכולה להחזיק כי היא מעולם לא הייתה במצב שכזה. לבינתיים, המשטר מנסה ללכת על שני הסעיפים: להגיב באופן תקיף לכל הפעלת כוח צבאי אמריקני, ובמקביל להתעסק בניסיונות נואשים לתת מזור למשבר הכלכלי במדינה.

במקביל מתפתחת משוואה ברורה שבמסגרתה איראן לא יורה לעבר ישראל – גם משום שהיא מבינה את מחיר התגובה וגם מכיוון שנוח בהרבה לפגוע בבטן הרכה האזורית: הכלכלה העולמית ובעלות בריתה הערביות של ארה"ב ובראשן ירדן. הריקוד המשונה הזה ממשיך להתקיים, למשך זמן לא ברור.

בלבנון הנסיבות שונות מאוד, אבל התוצאה דומה: חזבאללה מצוי במתקפה חסרת תקדים על עצם קיומו בלבנון, ונעדר את הכלים להוציא את עצמו מהמצב הזה. ההכרזה של צה"ל על שליטה מבצעית ברכס עלי טאהר מהווה השפלה פומבית לארגון, שהתחייב להגיב במקרה שכזה ואף רמז להשתלבות איראנית – שבוששה להגיע.

בצר לו, מנסה הארגון לירות כטב"מים לעבר כוחות צה"ל בשטח לבנון – הפרה ברורה של הפסקת האש אך פעולה מוגבלת שבראייתו תאפשר למנוע מישראל להרחיב את פעילותה הצבאית במדינה. גם כאן, בדיוק כמו באיראן, מתנהלת מלחמת התשה שמאפשרת לחזבאללה שלא לעמוד מנגד לנוכח ההשפלה שחווה אך מאידך גיסא להימנע מהרחבת העימות שעשויה להעמיק עוד יותר את הבור אליו נכנס בלבנון.

ההצלחה בעניין הזה חלקית ביותר והביקורת על הארגון מתרחבת – בעיתון א-נהאר, אחד החשובים בלבנון, נטען כי חזבאללה ידע שרכס עלי טאהר צפוי ליפול אך סירב למסור אותו לצבא לבנון ובכך "העדיף למסור אותו לישראל". מאמר אחר ב"נדאא אלוטן" תהה לגבי יכולתו של חזבאללה להגן על הלבנונים בשעה שהוא נכשל בהגנה על אחד מהמתחמים הצבאיים החשובים ביותר שלו.

באתר ג'נוביה, המזוהה עם אופוזיציה שיעית לחזבאללה, אף דווח על ביקורת גוברת בציבור השיעי על הדם שהקריבה העדה עבור הפלסטינים, על היעדרם של פיצויים כלכליים, על הפליטות הרחבה ואפילו על האינטרסים האיראנים שמנווטים את הארגון יתר על המידה. חזבאללה מנסה לשדר עמידה איתנה, אך גם כאן – לא בטוח בכלל שהוא יכול לעשות זאת לאורך זמן.

איראן אינה יכולה לקבל את התנאים האמריקניים בלי להיראות כמי שנכנעה, אך אינה יכולה להרשות לעצמה מלחמה כוללת. חזבאללה אינו יכול למסור את נשקו בלי לאבד את מקור כוחו, אך גם אינו יכול לחדש את המלחמה בלי להמיט חורבן נוסף על עצמו ועל בסיס התמיכה שלו. עבור שניהם הזמן דוחק וההתשה – שבעבר הייתה כלי אסטרטגי של הציר השיעי – הופכת לתורפה.

במשחק הפוקר הזה יש דווקא לישראל ולארה"ב את היד הטובה יותר, אך כעת נדרש לוודא שהן משתמשות בה כהלכה.  במציאות פוליטית מורכבת כשהבחירות בישראל ובחירות האמצע בארה"ב בפתח: זה לא יהיה פשוט.