המערכה מול איראן המחישה פעם נוספת את אחת המגבלות המרכזיות של העוצמה האמריקנית והישראלית: היכולת להסב לאיראן נזק כבד אינה שקולה ליכולת לכפות עליה כניעה. גם לאחר שספגה פגיעות משמעותיות, המשטר בטהרן נותר יציב ואינו ממהר להניף דגל לבן, בוודאי לא בסוגיות שהוא תופס כחיוניות לביטחונו, למעמדו האזורי ולבניין הכוח שלו.
תיעוד: יותר מ-500 הרוגים במחאות באיראן // רשתות ערביות (ארכיון, ינואר 2026)
בדיקה שנערכה באמצעות סימולטור אסטרטגי חדש מבוסס בינה מלאכותית, שפיתח אבנר וילן, בכיר לשעבר במערכת הביטחון ומומחה לאיראן, מצביעה לכאורה על מסלול שעשוי לשנות את המשוואה. אלא שהמחיר שהוא מציב בפני ארה״ב ובעלות בריתה גבוה במיוחד, וייתכן שהוא גבוה מכפי שהן מוכנות לשלם.
הסימולטור מתחיל ממצב עולם מפורט, שנבנה על בסיס היכרות עמוקה עם הזירה ועם המחקר הקיים, ושבו לכל שחקן יש מטרות, אילוצים, מידע חלקי והנחות פעולה. הוא אינו מתיימר לחזות את העתיד, אלא לשמש מעין מעבדת חשיבה שמאפשרת לאתגר הנחות יסוד, להריץ חלופות ולצמצם את הסיכון לכשל דמיון.
המבוי הסתום בין וושינגטון לטהרן אינו נובע רק מהפערים בעמדות הצדדים. הוא נובע גם מהאופן שבו איראן מעריכה את גבולות הנכונות האמריקנית להפעיל כוח.
החשש האמריקני מהסלמה רחבה מובן. עימות ממושך עלול לגרור פגיעה קשה בתשתיות אנרגיה במזרח התיכון, זעזועים בשווקים, פגיעה בבעלות בריתה של וושינגטון ואף התרחבות של המלחמה. יתרה מכך, אין ודאות שגם מחיר כבד כזה יביא את איראן לכניעה.
לימבו אסטרטגי
מן הצד השני, וושינגטון אינה יכולה להעניק לטהרן את מלוא דרישותיה, בוודאי בסוגיות אסטרטגיות כמו חופש השיט במצר הורמוז ובניין הכוח האיראני. התוצאה היא לימבו אסטרטגי: ארה״ב אינה מוכנה לשלם את המחיר הכרוך בהפעלת לחץ בלתי מוגבל, ואיראן אינה מאמינה שהלחץ המופעל עליה מחייב אותה לוותר על נכסי היסוד שלה.
בניסיון לבחון כיצד ניתן לפרוץ את המבוי הסתום, הוזנה הדילמה הזאת אל הסימולטור. באחד התרחישים הגיעה איראן לנקודה שבה היא מוכנה לסגת מחלק ניכר מדרישותיה. אלא שהתוצאה הזאת התאפשרה רק כאשר התקיימו במקביל כמה תנאים קשים במיוחד.
ראשית, נדרשת מערכה רחבה ומתמשכת נגד תשתיות ונכסים אסטרטגיים באיראן. המשמעות היא נכונות אמריקנית להמשיך להפעיל לחץ גם כאשר איראן מגיבה בפגיעה בתשתיות אנרגיה ובאינטרסים של ארה״ב ושל מדינות המפרץ. במילים אחרות, לא די ביכולת להסב נזק, נדרשת גם נכונות לספוג נזק.
שנית, המערכה אינה יכולה להתנהל תחת שעון עצר. לפי ההיגיון שעולה מן הסימולציה, טהרן צריכה להשתכנע שהלחץ אינו אפיזודה קצרה שתסתיים כאשר המחיר הפוליטי או הכלכלי בוושינגטון יעלה. המסר האסטרטגי צריך להיות שהמערכה תימשך כל עוד איראן אינה משנה את התנהלותה.
זהו אולי התנאי החשוב ביותר: איראן צריכה להאמין שלארה״ב יש יותר סבלנות ממנה.
שלישית, לצד המקל חייב להופיע גם סולם. לחץ בלבד אינו מספיק. כדי לאפשר לטהרן לסגת נדרש מנגנון של יציאה בכבוד, כלומר מסלול שמאפשר למשטר להציג את סיום העימות כהסדר ולא ככניעה מוחלטת.
לכן, התרחיש אינו מחייב בהכרח דרישה להפלת המשטר או להשפלתו הפומבית. להפך: הוא מניח נכונות אמריקנית לקבל חלק מן הדרישות האיראניות, דווקא כדי לאפשר לטהרן לוותר על דרישות יסוד אחרות מבלי להודות בתבוסה.
רביעית, מדינות המפרץ צריכות להיות חלק מהמשוואה. אם תגובת הנגד האיראנית כוללת פגיעה בתשתיות אנרגיה אזוריות, לא ניתן להתייחס למחיר הזה כאל משתנה חיצוני. ארה״ב תידרש להגיע להבנות עם שותפותיה באזור, או לכל הפחות לקבל מראש את האפשרות שהן ישלמו חלק ניכר ממחיר המערכה.
וזוהי בדיוק הנקודה שבה התרחיש הופך מעניין מבחינה תיאורטית לבעייתי מאוד מבחינה מעשית.
המחיר עלול להיות גבוה מדי. האם ארה״ב ומדינות המפרץ באמת מוכנות לספוג פגיעה קשה ומתמשכת בתשתיות האנרגיה, זינוק אפשרי במחירי הנפט וטלטלה אזורית, רק כדי להביא לשינוי עמוק בהתנהלות האיראנית? אין לסימולטור תשובה מלאה לשאלה הזאת.
משתנים שקשה לחזות
קיימים גם משתנים שקשה מאוד לחזות. לחץ צבאי עלול להביא לכניעה, אך הוא עלול באותה מידה לעורר התגייסות סביב הדגל. פגיעה קשה במדינה עלולה להחליש את המשטר, אך גם לחזק את הלגיטימציה שלו. מערכה שנועדה להיות מוגבלת עלולה להתרחב לזירות נוספות ולהוליד תגובות שאיש מהצדדים לא תכנן מראש.
לכן אין לראות בתוצאות הסימולציה תחזית, ובוודאי שלא המלצה אופרטיבית. הסימולטור תלוי במידע שעליו הוא נשען, בהנחות שהוזנו אליו ובאופן שבו הוא ממדל התנהגות אנושית ומדינתית, התנהגות שלעולם אינה ניתנת לחיזוי מלא. אבל דווקא כאן טמונה תרומתו.
הלקח המרכזי שעולה מן התרגיל אינו שצריך בהכרח להפעיל עוד כוח נגד איראן. הוא עמוק יותר: השאלה המכריעה במשא ומתן תחת איום אינה רק כמה נזק מסוגל כל צד לגרום, אלא מי משכנע את יריבו שהוא מוכן לשלם מחיר גבוה יותר לאורך זמן.
כל עוד טהרן מעריכה שוושינגטון חוששת מהסלמה יותר משהיא עצמה חוששת מהמשך הלחץ, אין לה סיבה למהר ולוותר על נכסיה האסטרטגיים.
לפי הסימולטור, רק כאשר ההנחה הזאת מתהפכת, כאשר ההנהגה האיראנית משתכנעת שהלחץ יימשך ללא קשר למחיר שהיא מסוגלת לגבות, נפתח מרחב אמיתי לוויתורים משמעותיים. וגם אז, נדרש להציע לה דרך לסגת מבלי להיראות כמי שנכנעה.
המסקנה אינה שאיראן בהכרח ״תרים דגל לבן״. למעשה, סביר הרבה יותר שגם תחת לחץ קיצוני היא תנסה למסגר כל פשרה כהישג. אבל אם רוצים להביא אותה לרגע המקביל מבחינתה ל״שתיית כוס התרעלה״, לא די באיום צבאי או בסבב תקיפות נוסף.
טהרן צריכה להשתכנע שהאלטרנטיבה להסכם אינה חזרה לסטטוס-קוו אלא מערכה שיריביה מוכנים להמשיך בה יותר זמן מכפי שהיא מסוגלת לשאת. וזה בדיוק התנאי שספק אם ארה״ב ובעלות בריתה מוכנות, או יכולות, לקיים.
תודה לאבנר וילן על האפשרות לעשות שימוש בסימולטור האסטרטגי שפיתח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו