חיות פצועות אינן מפסיקות לנשוך - מלחמת ההישרדות של חיזבאללה

חיזבאללה לא הצטער על מותם של 11 לבנונים שלשום (שישי), בעקבות התקיפה הישראלית של מפקדת הארגון, שבה נהרגו גם מפקדי שטח. לישראלים זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל אין זה כך: חיזבאללה, בשונה מחמאס, רגיש באופן יחסי לחיי פעיליו ולשלומה של העדה השיעית. למעשה, האסטרטגיה שבה בחר נסראללה מאז שבעה באוקטובר מבטאת בדיוק את האיזון שניסה לנהל - שלא בהצלחה יתרה, כפי שהמציאות מראה - בין האינסטינקטים של המאבק בישראל לבין הצורך למנוע מלבנון להפוך לעיי חורבות.

לא בכדי הודה נסראללה לאחר מלחמת לבנון השנייה שלא היה יוצא לחטיפת החיילים אילו ידע לאיזו מלחמה תוביל. מבחינתו, השיעים בלבנון לא היו מגש הכסף להשמדת ישראל, אלא קהילה שלחיזבאללה יש אחריות להגן עליה.

אז מה קרה לחיזבאללה של ימינו, 20 שנים לאחר אותו נאום מפורסם, שגורם לו לסכן במודע שיעים לבנונים? במילה אחת - מצוקה. בשתי מילים - מצוקה גדולה.

חיזבאללה מצוי במשבר החמור בתולדותיו: הוא איבד את סוריה כמשענת אסטרטגית ואת מנהיגו המיתולוגי, עתיד הסיוע האיראני אינו ודאי, וכוחו הצבאי והפוליטי נשחק. גם הלגיטימציה שלו בלבנון הצטמצמה. בצר לו, לארגון אין ברירה אלא לעשות כל שביכולתו כדי למנוע ממדינת ישראל ומממשלת לבנון למנף את המציאות הזו ולקדם עתיד שבו הוא כבר לא יהיה שחקן רלוונטי בלבנון - תרחיש שבעבר נתפס כבלתי סביר בעליל, וכיום הולך ונדמה לארגון כאפשרות ממשית.

חיזבאללה מצוי במלחמת הישרדות, ובמלחמה שכזו כל הכלים כשרים - גם העמדת אזרחים לבנונים בסכנה ישירה. בראייתו, אחת הדרכים האפקטיביות ביותר לתקוע מקלות בגלגלי המאמץ לפרקו מנשק היא להגדיל את מספר האזרחים ההרוגים בלבנון. לתוצאה שכזו יש השפעה מיטיבה כפולה מבחינתו: היא גם מגדילה את הלחץ של הקהילה הבינלאומית לרסן את ישראל וגם פוגעת קשות בלגיטימציה של מדינת לבנון לפעול בנחישות נגד הארגון.

באופן הבסיסי ביותר, חיזבאללה רואה במגעים הישירים בין ישראל ללבנון איום קיומי, והוא נחוש לעשות הכול כדי לשבש אותם.

חיזבאללה גם מחפש דרכים לפתור את הבעיה הדחופה יותר ברכס עלי טאהר, שם נצורים עשרות מפעיליו. בראייתו, הפרת הפסקת האש כעת הכרחית כדי לכפות הסכמה לנסיגתם הבטוחה, כשברקע ההשפלה הגדולה הקשורה בחוסר יכולתו של הארגון לחלצם.

למדינת ישראל ולממשלת לבנון אין שום עניין או דחיפות לטפל בבעיה הזו, וחזבאללה מבין זאת היטב: מדינת ישראל לא תצטער אם הם ימשיכו להיות כלואים עד נשימתם האחרונה, וממשלת לבנון מאוד לא רוצה להיקלע לתרחיש שבו היא נדרשת לטפל בבעיה בעצמה. לפיכך, לחיזבאללה אין ברירה אלא לקחת את העניינים לידיו.

בכל זאת, חיזבאללה עדיין נזהר - ולראיה העובדה שהוא מקפיד לפי שעה לפעול רק בשטח לבנון ולא בשטח ישראל. עם זאת, ההיסטוריה מראה שתגובות ישראליות רפות מזמינות תעוזה גוברת מצד הארגון, ולא ניתן לשלול שהארגון יחריף את פעולותיו ככל שישראל תמשיך בפעולותיה המרוסנות וככל שהמשבר שבו הוא מצוי בלבנון יחריף.

ישראל צריכה כעת לפעול בתבונה וברוחו של בן־גוריון: להילחם בעוצמה בהפרות חיזבאללה כאילו אין מגעים ישירים עם לבנון, ולנהל את המגעים הישירים עם לבנון בנחישות כאילו אין הפרות חיזבאללה.

הדרך לקדם מציאות טובה יותר בלבנון עוברת גם בגיבוש אסטרטגיה רחבה, החורגת מקנה הרובה, שתכליתה להחליש את חיזבאללה ולחזק את המדינה הלבנונית. בצד זאת, ישראל חייבת להמשיך ולהקפיד על מניעת פגיעה באזרחים לבנונים: שיעור האזרחים ההרוגים הנמוך עד כה בעימות הוא מרכיב חשוב בפגיעה בלגיטימיות של חיזבאללה, שמתקשה להסביר שישראל היא התוקפן העיקרי ולא הוא.

חיזבאללה חלש מאי-פעם - וזו בדיוק הסיבה שלא כדאי לזלזל בו. חיות פצועות אינן מפסיקות לנשוך; לעיתים הן נושכות חזק יותר, וצפוי פחות.