אשליית היציבות: למה אנחנו מופתעים מ"עצת השלום הזמני" של מדינות ערב?

באילוצי צנזורה הדהדה השבוע ידיעה על מדינה באזור שהמליצה למדינה אחרת להגיע להסדר שלום עם ישראל כעת, ובעתיד - בעיתוי מתאים, לפתוח נגדה במלחמה. הידיעה הזו נגעה בעצב חשוף של הכמיהה הישראלית להסדרים ולהסכמי שלום עם מדינות האזור, והציפה שוב את השאלה המדאיגה: הלנצח נחיה על חרבנו?

במבט מעט יותר ריאלי, כלל לא ברור מה חדש באותה ידיעה. אילו רק הקשבנו לשכנים המייחלים להשמדת מדינת ישראל, ואילו הכרנו את שורשי המסורת האסלאמית בגישתה ל"הסדרי שלום" – על בסיס עורמת ה"תקייה" ורעיון ההודנה – לא היה בידיעה זו כל גילוי חדש.

על חזון נצחי לא מתמקחים

מה שקשה לישראלים ולאנשי מערב "רציונליים" להבין, הוא שגם כאשר אדם בעל אמונה וחזון נצחי מגיע למשא ומתן, הוא לרגע אינו מציב את החזון והחלום הלאומי כנתון לפשרה.

כך למשל, ב"נאום יוהנסבורג" שנישא כחצי שנה לאחר חתימת הסכם אוסלו (מאי 1994), הציג יאסר ערפאת את ההסכם כ"הסכם חודייביה" של הנביא מוחמד – כלומר, הסכם זמני שעתיד להיות מופר בעיתוי המתאים.

באופן דומה, הסביר מנהיג חמאס חאלד משעל, לאחר מבצע "עמוד ענן" בנובמבר 2012, את גישתו לפתרון שתי המדינות: "ההסכמה שלנו בחמאס על מדינה בגבולות 67... יש מי שדואג שאולי זה פתח שבו החלום הגדול יתגמד. ואני אומר שלא. אני מאמין ששחרור פלסטין בגבולות 67 הוא עכשיו יעד מעשי... מי שישחרר מידי ישראל את פלסטין בגבולות 67, ישחרר בהמשך את יתר פלסטין".

ובכן, על חלומות דתיים לאומיים לא מתקיים משא ומתן. מה שככל הנראה גורם לישראלים להתעלם באופן עקבי ממכלול רחב של הכרזות חוזרות ונשנות כאלה, היא סגולת ההכחשה היהודית שאפשרה ליהודים לשרוד בכל שנות הגלות.

תורת השלבים של בן גוריון

מעניין לזהות כי במאבק להקמת מדינת ישראל, לדוד בן גוריון הייתה התנהלות בהיגיון תהליכי נועז ולא תמים, שלמעשה העניקה השראה לתורת השלבים הפלסטינית.

כאשר בן גוריון הסכים ב-1937 לחלוקת הארץ על פי מתווה ועדת פיל, הוא הסביר זאת היטב: "מדינה יהודית זו המוצעת לנו עכשיו... איננה המטרה הציונית. בשטח זה אין אפשרות לפתור את השאלה היהודית. אולם היא תקים בזמן הקצר ביותר את הכוח היהודי הממשי שיביא אותנו בהמשך למחוז חפצנו ההיסטורי". זוהי אסטרטגיה מובהקת של תורת שלבים – חתירה בלתי מתפשרת להגשמת חלום לאומי בתהליך מוכוון אל חזון נצחי.

במבט הזה, העצה לאותה מדינה ערבית ללכת עם ישראל להסדר שלום כשלב בתוכנית אסטרטגית ארוכת טווח, נשענת על היגיון עתיק בהוויה האסטרטגית. ההתייחסות הישראלית הנפעמת לנוכח ידיעה זו היא שמעוררת תמיהה.

ניהול סיכונים: אימוץ "היגיון הודנה" ישראלי

העניין הישראלי המוגזם באותה ידיעה נובע מההקשר האסטרטגי המורכב שבו מצויה בשלב זה המדינה. לאחר כמעט שלוש שנות מלחמה, כשכל הזירות עדיין פתוחות וחיילי המילואים ממוצים עד לקצה היכולת, יש מקום לשאיפה ולבקשת הסדרים מדיניים לסיום נכון של המלחמה.

עם זאת, לידיעה הזו יש חשיבות עליונה בהכוונת הציפיות הישראליות: יש להניח שהכל טעון במרכיבי עורמה. אין בכך כדי להימנע ממאמצי ההסדרה, אך חובה לזכור שאין לתלות בהם ציפיות להסכמות מובטחות שלא תופרנה בהמשך.

למודעות זו יש השלכות מעשיות על שיקולי ניהול הסיכונים של ישראל ועל מרחב הגמישות האפשרי. היא מחייבת, למשל, עמידה נחרצת על משמעותם של שטחים חיוניים – כמו "רכס השבעים" ברצועת עזה – הנחוצים להגנת יישובי הגבול.

גם למדינת ישראל קיימת האפשרות לאמץ "היגיון הודנה": הנחה מודעת שבכל הממדים הכל כאן ארעי ומחייב מוכנות למשברים ולהסלמה מתפרצת. בהבנה זו, גם בריתות מועילות עם שכנים מועדות לפירוק ונבחנות בכל יום מחדש. האמונה ביציבות אסטרטגית בת-קיימא היא, בהיבט זה, אשליה מסוכנת.