אחרי האסון בכפר תל: צה"ל עושה סדר בטיולים ביו"ש – והשטח סוער

בשעה 5:30 בבוקר שישי, 24 ביולי, יצאה קבוצה של עשרות ישראלים למסלול רגלי באורך של יותר מחמישה עשר קילומטרים, מהר ברכה לכיוון חוות גלעד. הטיול אורגן על ידי קבוצת "מטיילי דוד ואחיקם". כמה שעות אחר כך הפך המסלול לזירת פיגוע.

רס"ן יובל עזרא בן ה־27, מפקד סוללה בחיל התותחנים, נהרג. איתו נהרג בניהו מלט בן ה־32, חבר כיתת הכוננות של חוות גלעד, אב לשתי בנות. ארבעה פלסטינים מתושבי הכפר תל נהרגו גם הם. לאחר שאחד הפלסטינים חטף נשק מאחד הישראלים החמושים שהיו במקום וירה בישראלים.

התחקיר הצבאי, שהוצג ב־5 באוגוסט, מצא כשלים בפיקוד, בכמות הכוחות ובפינוי הרפואי, וקבע שהחיילים ואנשי הביטחון פעלו באומץ ומנעו נפגעים נוספים. הוא גם קבע דבר שהפך מאז למרכז הוויכוח: הצבא ידע מראש על הכוונה לקיים את הפעילות בשטחי A ו־B, לא אישר אותה, ולא מנע אותה.

הצבא לא המתין לתחקיר כדי לומר את דברו. ב־26 ביולי, יומיים בלבד אחרי האירוע, פרסם קצין הגמ"ר של פיקוד המרכז, סא"ל אליצור טרבלסי, מסמך שכותרתו "חידוד נהלי תיאום טיולים במרחב פיקוד המרכז", שהופנה "לכל מאן דבעי". המסמך נפתח בהנצחת השניים שנפלו ומגדיר את שאירע ליד הכפר תל כאירוע טרור.

טרבלסי כותב במסמך שכניסה לשטחי B, ובוודאי לשטחי A, ללא תיאום מוקדם וללא מעטפת ביטחונית מתאימה, מסכנת חיי אדם. הוא מוסיף שמעבר לסיכון למטיילים עצמם, אירועים כאלה מחייבים פעמים רבות הפעלת כוחות ביטחון והכנסתם למרחב מורכב תחת אילוצי זמן וסד"כ, תוך חשיפתם לסיכונים מבצעיים, כפי שקרה באירוע האחרון. בהמשך נכתב כי מי שעשה זאת ללא האישור הנדרש נושא באחריות, וכי כניסה לשטח A ללא אישור מהווה עבירה פלילית.

לצד זאת, המסמך אינו נועל את הדלת. הוא קובע שפיקוד המרכז רואה חשיבות בהנגשת אתרי המורשת וההיסטוריה ברחבי יהודה ושומרון ופועל באופן עקבי לאפשר ביקורים בהם, ומונה ככאלה את קבר יוסף, אתר שבעים הזקנים, בריכת שלמה וארמונות החשמונאים ביריחו. לשם כך, נכתב, קיים מנגנון תיאום סדור באמצעות קציני ההגנה המרחבית באוגדות ובחטיבות. כל בקשה נבחנת לפי הערכת מצב, רמת האיום והיכולת המבצעית במועד המבוקש. היכן שאפשר לאשר בבטחה, ייעשה מאמץ לאשר. היכן שלא, לא יאושר, "ויש לכבד החלטה זו".

זהו ניסוח ששני צדי הוויכוח יכולים לקרוא בו את מה שנוח להם. מבחינת המטיילים, הפיקוד מכיר בעיקרון של תנועה ישראלית במרחב ומתחייב לסייע לה. מבחינת המבקרים, המסמך אינו אוסר על הפעילות אלא מתנה אותה בתיאום, כלומר מעביר את ההכרעה לשיקול דעת מקומי ומשתנה של מפקדים בשטח.

שרית מיכאלי, שעבדה שנים ארוכות בבצלם וכיום פעילה בשטח במסגרת קבוצות נוכחות מגינה, סבורה שהוויכוח על נהלים מפספס את העיקר. "זה לא עניין של שנים, זה עניין של עשורים", היא אומרת. "הרעיון של טיולי הפגנת נוכחות, טיולים שבמסגרתם מתנחלים ממחישים לפלסטינים מי בעלי הבית, הוא לא חדש. מה שחדש היום זה שהדברים האלה מתרחשים בכל מקום, ובמקומות מאוד נפיצים".

לדבריה, אי אפשר לבחון את האירוע בתל דרך הרגע האחרון שלו. "צריך להסתכל על כל הרקע. לטעון שקבוצת מטיילים ישראלים שנכנסה חמושה לכפר פלסטיני היא הקורבן, זה כאילו לקחת זכוכית מגדלת ולהסתכל רק על הרגע האחרון של האירוע". היא מדגישה שאין הצדקה לאלימות ושההרג היה מיותר מכל הכיוונים. "אני חושבת שההרג של כל האנשים היה נורא, לא רק של הישראלים. קצין, איש כיתת כוננות וארבעה תושבים פלסטינים נהרגו כתוצאה מאירוע שפשוט לא היה צריך להתרחש".

הביקורת המרכזית שלה אינה מופנית לקבוצות המטיילים. "אין לי איתם שיח משותף. הוויכוח שלי הוא עם הצבא ועם הרשויות שמאפשרות את הטיולים האלה, למרות שכולם רואים שהרעיון הוא חיכוך". היא מצביעה על מה שהיא מתארת כאסימטריה בשטח. "כל פלסטיני שמתנחל נכנס לאדמתו לא יכול אפילו לדחוף אותו החוצה. הם גם לא יכולים לפנות למשטרה או למת"ק, כי הם יודעים שזה לא יעזור". ומול הטענה שטיול הוא טיול בלי קשר לאן הוא מגיע, היא משיבה שהמבחן הוא הידיעה המוקדמת. "אני לא יכולה להגיד שהם חזו את התוצאות של תל. אבל ברור שהם היו צריכים לדעת שיכול לצאת מזה משהו נורא".

בקבוצות המטיילים דוחים את התיאור הזה מן היסוד. שי חרל"פ הוא אחד משלושת מקימי קבוצת "חרגבים". הוא חקלאי ובעל יקב, ממגדלים. שותפיו הם בן ציון אפרסמון מגבעת רונן, מנהל עבודה בחברת בנייה, ועופר קלרמן מקידה, מהנדס בניין. השלושה מטיילים יחד כל יום שישי מאז 2014, ואחת לחודשיים פותחים טיול לציבור הרחב ללא עלות. מגיעים בין חמישים לשבעים איש.

"אנחנו גרים פה, האזורים קרובים לנו", אומר חרל"פ. "רוב מדינת ישראל לא מטיילת פה. יש פה חורבות יפות, עצים עתיקים, קברי שייח', מעיינות, נביעות, נקבות ארוכות". את הטענה שהטיולים הם פרובוקציה הוא דוחה בלי להתלבט. "אני מטייל פה, אני גר פה. זה שערבי זורק עליי אבן או אומר לי אל תיכנס לכפר שלי, זה רק במדינת ישראל. אני לא מכיר עוד מקום בעולם, וטיילתי בעולם, שאתה לא יכול לטייל בארץ שלך".

לשאלה אם הם מתכננים את המסלולים מתוך מחשבה על חיכוך אפשרי, הוא משיב שהתשובה פשוטה מכפי שנדמה. "אנחנו לא הולכים עם הראש בקיר. אנחנו בסוף באים לטייל. אם מתחיל בלאגן, אנחנו הולכים. אנחנו לא נשארים בשטח". על היחסים עם הצבא הוא מדייק ניסוח שחוזר בקרב קבוצות המטיילים כבר שנים. "אנחנו מודיעים לצבא. אנחנו לא שואלים את הצבא, כי הצבא הרבה פעמים אומר לך אנחנו לא יכולים, אנחנו עסוקים. וגם אנחנו לא רוצים שהצבא יתחיל לעבוד בשבילנו".

מטייל ותיק אחר במרחב, שביקש שלא להזדהות, מנסח את ההיגיון בגלוי יותר. "אנחנו יכולים לטייל בכל יהודה ושומרון. כל מקום שמותר ליהודים להיכנס אליו, אנחנו נכנסים. מסתובבים בכל מקום, מתקרבים לכפרים, עושים כל דבר שמותר לנו. האם העובדה שאנחנו מטיילים שם אומרת שמותר לבוא ולדחוף אותנו? למדנו דבר אחד: אצל הפלסטינים הכול עניין של הפגנת נוכחות. כשהם מרגישים בעלי הבית, הם מתנהגים כמו בעלי הבית. אבל הם לא בעלי הבית. אנחנו בעלי הבית. זאת האדמה שלנו, זאת המדינה שלנו, ומותר לנו לטייל איפה שאנחנו רוצים".

התפיסה אינה חדשה ואינה ייחודית ל"חרגבים". בכתבה אשר פורסמה ב״קול יהודי״ באפריל 2017, תחת הכותרת "כבשו את הארץ ברגליים", הוצגה מטרת קבוצת המטיילים אשר הייתה באירוע בחוות גלעד במשפט שהפך מאז לסיסמה: "במקום שבו תדרוך כף רגלו של המטייל, שם יעבור הגבול". באותו ריאיון הסביר מייסד הקבוצה, שהם מתאמים ומודיעים לצבא כדי להקל עליו לאבטח, אבל אינם מבקשים אישור. לדבריו, בעקבות הפעילות הצבא מבין שיש לאבטח אזורים מסוימים, ואחר כך יכולות להגיע לשם גם משפחות. תשע שנים אחר כך קובע מסמך פיקוד המרכז מנגנון הפוך בכיוונו: לא הצבא מתאים את עצמו לתנועה בשטח, אלא התנועה מתואמת מראש מולו.

אתמול הפך הוויכוח גם לדרישה משפטית. היועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח, עו"ד עודד פלר, שלח מכתב לאלוף אבי בלוט, מפקד פיקוד המרכז, ובו דרישה להפסיק לאלתר לאשר, לאבטח וללוות כניסת ישראלים ליישובים פלסטינים, לאדמותיהם החקלאיות ולשטחים הסמוכים לבתי מגורים. המכתב נשען על חובות המפקד הצבאי מכוח תקנות האג ואמנת ג'נבה הרביעית, ועל הפסיקה שקבעה כי המפקד הצבאי רשאי לשקול שני שיקולים בלבד: האינטרס הביטחוני וצורכי האוכלוסייה המקומית. לפי הטענה, שיקולים אידיאולוגיים או פעילות פנאי אינם נכנסים לגדר הזה. מוקד ביקורת נוסף במכתב הוא הקצאת הכוחות. כאשר הצבא מקצה כיתות כוננות וכוחות גמ"ר לאבטחת פעילות אזרחית יזומה, ובמקביל מטיל מגבלות על התושבים הפלסטינים, נוצר לטענת האגודה מצב שבו היוזמה שייכת לצד אחד והמחיר הביטחוני מוטל על השני.

ביום שישי שאחרי האירוע, 31 ביולי, צעדו יותר ממאה ישראלים שוב לעבר תל. הצבא סגר את הכניסות לכפר, ותושב פלסטיני נפצע מירי.

מתחת לוויכוח האידיאולוגי רץ חשבון פשוט יותר, שבגורמי הפיקוד מדברים עליו כבר תקופה ארוכה: כמות הכוחות. הגזרה נמצאת בסד"כ מתוח. במקביל לפעילות אגרסיבית לסיכול טרור, לעמידה בקווי התפר ולצורך המתמיד לפעול במרחבי החיכוך בין יהודים לפלסטינים, נדרשים הכוחות גם לאבטח פעילות אזרחית יזומה, ובכלל זה טיולים. כל אחת מהמשימות לגיטימית בפני עצמה, אך יחד הן מקשות על הצבא לפעול בצורה הטובה ביותר בכל אחת מהן. זו הנקודה שמסמך פיקוד המרכז נוגע בה כשהוא כותב על הכנסת כוחות למרחב מורכב תחת אילוצי זמן וסד"כ. באירוע בתל, הכוח שהגיע נכנס לזירה מתפתחת בלי תמונת מצב מלאה, וזו אחת המסקנות המרכזיות של התחקיר.

בין שתי העמדות אין מחלוקת עובדתית גדולה. שני הצדדים מסכימים שהטיולים מגיעים אל סמוך לכפרים ולעיתים אליהם, ושהמפגש עם התושבים הוא חלק מהמציאות ולא תקלה נדירה. המחלוקת היא על המשמעות. צד אחד רואה בכך מימוש של חופש תנועה בשטח שישראל שולטת בו. הצד השני רואה בכך מהלך יזום שתוצאותיו ידועות מראש למי שיוזם אותו.

השאלה שהאירוע בתל הותיר על השולחן אינה מי צודק בוויכוח האידיאולוגי, אלא מי מכריע ולפי איזה כלל אילו טיולים יוצאים לדרך ואילו נעצרים בשער. מסמך פיקוד המרכז נתן תשובה חלקית, ולפיה ההכרעה נמצאת אצל קצין ההגנה המרחבית בחטיבה, לפי הערכת מצב נקודתית. עד כמה המנגנון הזה ייושם בפועל, ואיך יגיבו לו הקבוצות שנהגו במשך שנים להודיע ולא לבקש, זה מה שיקבע אם האירוע בתל היה נקודת מפנה או עוד תחנה.