מחצית כהונה תחת אש: האמון בזמיר גבוה - אבל המלכוד הפוליטי מעבר לפינה

אם לא תוארך כהונתו של הרמטכ"ל רא"ל אייל זמיר משלוש שנים לארבע, בחודש הבא הוא יגיע למחצית כהונתו. ממחקר של התוכנית לצבא-חברה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), שבחן את ראשית כהונתו, עולה תמונה מורכבת: למרות העימותים עם הדרג הפוליטי, זמיר עדיין נהנה מרמת אמון גבוהה במיוחד בציבור הישראלי - אך גם אמון זה מותנה ונצבע בצבעים פוליטיים. המחקר ממחיש את המלכוד שבו מצוי הרמטכ"ל: כמעט כל החלטה או התבטאות שלו נבחנת כיום דרך פריזמה פוליטית, גם כשהיא מקצועית לחלוטין.

ארבע חוקרות ה-INSS שכתבו את המחקר מציינות כי שורשי המתיחות בין הדרג המדיני לדרג הצבאי נטועים עוד בתקופת המחאה נגד הרפורמה המשפטית, שבמהלכה הוצג הפיקוד הבכיר של צה"ל בחלקים מהשיח הפוליטי כמזוהה עם מחנה השמאל. המתיחות החריפה באופן טבעי בעקבות מחדלי 7 באוקטובר והמאבק על נרטיב האחריות. העובדה שהיא לא שככה גם לאחר חילופי הרמטכ"לים, כך טוענות החוקרות, מלמדת כי לא מדובר רק בעימות פרסונלי עם רמטכ"ל כזה או אחר, אלא במתח עמוק יותר מול מוסד הרמטכ"לות ומידת עצמאותו של הדרג הצבאי המקצועי מול הדרג המדיני.

נתפס כנוח לממשלה

כשזמיר נכנס ללשכת הרמטכ"ל במארס 2025, הוא נתפס כמינוי נוח יחסית לממשלה הנוכחית, בין היתר משום שכיהן בעבר כמזכירו הצבאי של רה"מ בנימין נתניהו והיה המועמד המועדף עליו לתפקיד. דווקא בשל כך התקבל מינויו בחשדנות בחלקים אחרים בציבור, שחששו כי זמיר יהיה "איש אמון" של הדרג המדיני. אלא שבתוך זמן קצר, גם זמיר מצא את עצמו בעימותים חריפים עם הממשלה סביב החלטות מקצועיות וערכיות. אחד מהבולטים שבהם היה התנגדותו לתוכנית "מרכבות גדעון ב'" ברצועת עזה, בין היתר בשל שיקולי כוח אדם והסיכון לחיילים ולחטופים.

בעיני החוקרות, הדינמיקה הזאת מחזקת את הטענה כי המתח אינו אישי, אלא נוגע לגבולות שבין סמכות הממשלה לבין עצמאותו המקצועית של הצבא.

במובן מסוים, גם האמון בזמיר התהפך: הוא נכנס לתפקיד תחת חשד מצד חלקים במרכז ובשמאל כי הוא יהיה "הרמטכ"ל של נתניהו", אך ככל שהחריפו העימותים עם הממשלה - דווקא האמון בו בקרב הימין החל להישחק.

אחת מהסוגיות המרכזיות שעולות במחקר היא מדיניות "בחירת המלחמות" המזוהה עם זמיר - הניסיון שלו להימנע מעימותים שאינם הכרחיים עם הדרג המדיני ולשמור את הצבא ניטרלי וממלכתי. אלא שלפי הניתוח, המדיניות הזאת לא בהכרח מגינה על צה"ל מפני פוליטיזציה. לעיתים קורה להפך: תגובות לקוניות והימנעות מנקיטת עמדה ברורה בסוגיות ערכיות וציבוריות טעונות מתפרשות כחולשה, כחשש מעימות או כהסכמה שבשתיקה.

כך נוצר עבור זמיר מלכוד כמעט מובנה: כשהוא מתעמת עם הממשלה, הוא מותקף מצד אחד של המפה הפוליטית. כשהוא נמנע מעימות, הוא עלול לאבד אמון בצד האחר. במילים אחרות, הניסיון להישאר מחוץ לפוליטיקה לא בהכרח מונע ממנה להיכנס לצבא.

לא בא עם "צ'ק פתוח"

סקרי INSS ממחישים גם את התנודתיות באמון ברמטכ"ל: במארס 2025, עם כניסתו לתפקיד, 59% מהנשאלים הביעו בו אמון גבוה. ביוני, על רקע מבצע עם כלביא, זינק הנתון לשיא של 81%. לאחר מכן נשחק האמון, ואז עלה שוב עם פרוץ מבצע שאגת הארי, ובמאי האחרון עמד על 69%. כלומר, בדומה לצה"ל כולו, גם זמיר נהנה מאפקט מובהק של "התלכדות סביב הדגל" בעת מלחמה, שחלק ממנה מתפוגג עם הזמן.

ועדיין, בהשוואה לאישים האחרים שנבדקו, זמיר נהנה מרמת אמון גבוהה משמעותית מזו של הדרג הפוליטי. בעוד האמון ברה"מ נתניהו נע במשך רוב שנת כהונתו הראשונה של זמיר סביב 30%-40%, והאמון בשר הביטחון ישראל כ"ץ סביב 30% - האמון ברמטכ"ל היה גבוה בהרבה. רק צה"ל כמוסד זכה לאורך התקופה לאמון גבוה יותר.

נתוני הסקרים ממחישים היטב עד כמה גם האמון ברמטכ"ל הפך פוליטי: בינואר 2025, עוד לפני מינויו, 48% מהנשאלים שהגדירו עצמם ימנים סברו כי הרמטכ"ל הבא ימונה משיקולים מקצועיים בלבד, לעומת 20% במרכז ו-10% בלבד בשמאל. בהמשך השתנתה המגמה: ככל שזמיר התעמת עם הדרג המדיני, נשחק האמון בו בקרב הימין, ומשלהי 2025 שיעור האמון בו בקרב המרכז והשמאל היה גבוה יותר.

אלא שגם במחנה המרכז-שמאל זמיר לא קיבל "צ'ק פתוח". שם עלתה ביקורת אחרת, על מה שנתפס כהימנעות של הצבא מעימות עם הדרג המדיני בסוגיות ערכיות. אחת מהדוגמאות הבולטות הייתה החלטתו לא לקדם את דובר צה"ל לשעבר, תא"ל (מיל') דניאל הגרי.

בסקר INSS שנערך במארס 2025, 58% מהציבור סברו כי אי-קידומו של הגרי נבע מהמתיחות בינו לבין ראש הממשלה ושר הביטחון, ורק 29% העריכו כי ההחלטה התקבלה משיקולים מקצועיים. מבחינת צה"ל, מדובר בנתון מטריד: גם אם ההחלטה הייתה מקצועית לחלוטין - חלק ניכר מהציבור פירש אותה דרך שאלת הנאמנות הפוליטית.

ובכל זאת, כשהציבור נשאל על סוגיות קונקרטיות ולא על "אמון ברמטכ"ל" באופן כללי, לא פעם הוא נוטה להזדהות עם העמדות המקצועיות שמציג זמיר. הדבר בולט במיוחד במשבר כוח האדם ובצורך להרחיב את מעגל המשרתים - סוגיות שבהן עמדות הצבא זוכות לתמיכה ציבורית ניכרת גם כשהן מעוררות ביקורת במערכת הפוליטית.

קושי באכיפה מול עריקים

אבל האתגר של זמיר לא מסתכם ביחסיו עם הממשלה. המחקר מצביע על בעיה נוספת, ואולי עמוקה יותר: שחיקה בסמכות הפיקודית ובמשמעת בצה"ל. בין היתר מוזכרים הקושי באכיפה מול משתמטים ועריקים, תופעות של ביטויים אידיאולוגיים במדים והתרופפות המשמעת בשטח.

מקרה מבחן בולט היה פרשת הפאץ': לוחם נח"ל שעטה פאץ' עם הכיתוב "משיח" בעת סיור של הרמטכ"ל נשפט על ידי מפקד החטיבה ל-30 ימי מחבוש ולהדחה מלחימה. לאחר קמפיין ציבורי ולחצים מצד גורמים פוליטיים, עונשו הומתק ל-20 ימי מחבוש.

לפי החוקרות, המשמעות חורגת בהרבה מעונשו של חייל בודד: כשלחץ פוליטי חיצוני מצליח להשפיע על החלטה פיקודית, הוא עלול להעביר למפקדים ולחיילים מסר שלפיו ההיררכיה הצבאית אינה בהכרח המילה האחרונה. הציבור, כך נראה, מזהה את הבעיה: בסקר INSS ממאי 2026, 59% מהציבור היהודי הביעו דאגה משחיקה במשמעת ובערכים בצה"ל.

לצד זאת, מונח על שולחנו של זמיר משבר כוח האדם, אולי הבעיה המורכבת ביותר של צה"ל כיום. מערך המילואים נשחק לאחר שנות לחימה, והפך, כהגדרת המחקר, למעין "מערך קבע בעל כורחם" של המשרתים. במקביל, הצבא מתמודד עם משבר במערך הקבע ועם תחושת אי-שוויון הולכת ומחריפה סביב סוגיית גיוס החרדים.

בתחילת כהונתו של זמיר, אגב, רק 8% מהציבור סימנו את משבר כוח האדם כמשימתו הדחופה ביותר של הרמטכ"ל - אלא שבפועל התברר במהירות עד כמה הוא משפיע על יכולתו של צה"ל להמשיך להילחם לאורך זמן.

גם בזירה המבצעית התמונה מורכבת. במהלך כהונתו של זמיר גברה הספקנות הציבורית באשר לתכלית המשך הלחימה בעזה וליכולת להגיע להישגים נוספים. מנגד, בתקופתו איראן הפכה לזירת לחימה מרכזית. לאחר מבצע עם כלביא, 70.5% מהציבור הביעו שביעות רצון גבוהה מהישגי המערכה, אך לאחר מבצע שאגת הארי ירד שיעור שבעי הרצון מההישגים הצבאיים ל-42%, בעוד שביעות הרצון מההישגים המדיניים הייתה נמוכה אף יותר.

לקראת המחצית השנייה של כהונתו, החוקרות מזהירות מפני החרפת תהליכי הפוליטיזציה של צה"ל, בעיקר על רקע מערכת הבחירות המתקרבת. לצד זאת, זמיר יידרש להתמודד עם משבר כוח האדם בסדיר, בקבע ובמילואים, ועם השחיקה במשמעת ובסמכות הפיקודית.