לא עוד סולידריות אוטומטית: המדינה שמגדירה מחדש את היחסים עם הפלסטינים

המלחמה באיראן משנה גם את האופן שבו סעודים רבים מסתכלים על הסוגיה הפלסטינית, ומכאן על הנורמליזציה עם ישראל: השיח הסעודי לא זונח את הדרישה למדינה פלסטינית, אך מפריד יותר ויותר בין התמיכה בעיקרון הלאומי לבין היחס להנהגה הפלסטינית - ובעיקר לחמאס.

ניתוח 63,964 הודעות ברשת X במפרץ ובסעודיה, בין אפריל לאוגוסט 2026, מגלה נרטיב של "סעודיה תחילה" - האינטרס הלאומי, הביטחון והיציבות הכלכלית מוצבים מעל מחויבויות ערביות מסורתיות. חמאס מוצג לא כתנועת שחרור אלא כשלוחה של "ציר ההתנגדות" האיראני, שהקריבה את עזה למען אסטרטגיית טהרן.

זהו שינוי מהותי. שכן במשך עשרות שנים העניקה הסוגיה הפלסטינית לגיטימציה למנהיגים, לתנועות ולמדינות שביקשו לדבר בשם העולם הערבי. כעת חלק גובר מהשיח הסעודי הופך את המשוואה. מי שחובר לאיראן, תומך במיליציות שלה או מצדיק ירי לעבר מדינות המפרץ - אינו יכול לצפות להמשך תמיכה אוטומטית בשם הסולידריות הערבית.

לא פרו־ישראלית

הביקורת אינה מופנית רק כלפי חמאס. למעשה, בשיח ניכר כי היא מופנית גם לרשות הפלסטינית הנתפסת כמי שקיבלה במשך שנים סיוע כלכלי ומדיני מסעודיה אך השיבה בביקורת, בהאשמות ובחוסר הכרת תודה. מכאן צומחת דרישה חדשה: להפסיק לראות בסוגיה הפלסטינית התחייבות פתוחה ובלתי מוגבלת ולהתנות תמיכה בהתנהלות פוליטית המשרתת גם את היציבות האזורית.

עם זאת, יהיה זה שגוי להסיק מכך שסעודיה הופכת לפרו־ישראלית. האיום האיראני, שיגורי הטילים והכטב"מים והפעילות החות'ית מגבירים את ההכרה בכך שלישראל יש יכולות מודיעיניות, טכנולוגיות והגנתיות שיכולות לסייע בהרתעת איראן ושלוחותיה. לכן קיימת פתיחות גדולה יותר לתיאום ביטחוני נקודתי ולשיתוף פעולה מול איום משותף.

אבל הפתיחות הזאת אינה שוות ערך להסכמה לנורמליזציה מלאה. בשיח הסעודי מופיעה הבחנה חדה בין שיתוף פעולה הגנתי לבין הכרה מדינית. ישראל עשויה להיות שותפה טקטית, אך היא עדיין אינה מקבלת "נורמליזציה בחינם". התנאי הסעודי להקמת מדינה פלסטינית נותר בעינו גם כשהאמון בהנהגה הפלסטינית נשחק.

השינוי אינו ליניארי אלא מואץ בעיתות משבר: ב־22 ביוני, לאחר דיווחים על תקיפות נגד מטרות נפט איראניות והחרפת העימות הישיר, נרשמו 3,581 הודעות ביום אחד בלבד, והנושא הרחב של פוליטיקה אזורית וישראל צמח בכ־1,708% לאורך התקופה. כשהאיום האיראני הפך למוחשי - פגיעה בתשתיות אנרגיה ובנתיבי סחר - גברה הנטייה לקשור בין חמאס למחיר שמשלמות מדינות המפרץ, והמלחמה העבירה את הדיון מהמישור הערבי הסמלי לשאלות של אחריות ותועלת וביטחון לאומי.

אופק אזורי חדש

עבור ישראל המשמעות כפולה. מצד אחד, האיום האיראני יוצר הזדמנות ממשית להעמקת קשרים ביטחוניים, מודיעיניים וטכנולוגיים עם סעודיה. השחיקה בלגיטימציה של חמאס אף מצמצמת את כוח הווטו הפלסטיני על יחסי ישראל־סעודיה. מצד שני, ישראל עלולה לטעות אם תפרש את הביקורת על הפלסטינים כהסרת הסוגיה הפלסטינית מסדר היום.

המסר שעולה מהשיח הסעודי הוא כי משום שהממלכה אינה מוכנה עוד להיות שבויה בידי הנהגה פלסטינית מסוימת, היא מבקשת לקחת בעלות על התהליך המדיני. אם ישראל מעוניינת בפריצת דרך עם ריאד, עליה להציע אופק אזורי חדש, לא כוויתור לחמאס אלא כחלק מעסקה אסטרטגית עם סעודיה. במקביל, עליה להימנע מיצירת רושם שהיא מבקשת לגרור את מדינות המפרץ למלחמת התשה ארוכה מול איראן.

סעודיה לא נוטשת את הסוגיה הפלסטינית - היא מנסחת אותה מחדש. התמיכה נשארת, אך המחויבות להנהגה נשחקת, ואיראן וחמאס מאבדות את הבעלות על הנושא. סעודיה מבקשת לעצב סדר אזורי משלה - וזהו חלון הזדמנויות לישראל, למי שיבין ש"סעודיה תחילה" היא לא סיסמה אלא הזמנה לשיח מחודש.

האינטרס הישראלי הוא ששיח עם סעודיה לא יבוא על חשבון היחסים האסטרטגיים שנבנו עם האמירויות. ולכן השיחות עם הסעודים צריכות להתקיים מתוך שותפות הגורל בין מדינות המפרץ הערבי לישראל, המתעצמת במלחמה עם איראן, וביתר שאת עם חידוש התקפות החות'ים על הממלכה הסעודית.

הכותב הוא מומחה לסעודיה מאוניברסיטת בר־אילן